פוסט יומולדת 47 שלי

בינואר השנה חוויתי את האירוע הגרוע בחיי עד כה.

לקוחה צעירה, שאהבתי מאוד, באה להיפרד ממני. רוב השיחות שלנו נערכו בזום, אבל הפעם נסעה אלי באוטובוסים, ממרחק. התרגשתי שהיא מגיעה, והכנתי לנו שייק ירוק. היא חיבקה אותי ארוכות ונתנה לי עציץ רקפות יפה.

רציתי להודות לך. אני עוברת לעבוד עם פסיכולוגית על נושאים יותר עמוקים. כבר קבעתי איתה פגישה לשבוע הבא.

אמרה, והלכה. שלושה ימים אח"כ קיבלתי הודעה שהיא התאבדה.

בצירוף מקרים שכמעט לא יאמן, האירוע הזה לא היה היחיד בחיי באותם ימים. את ההודעה על המוות הזה קיבלתי ביום שני בצהריים. ביום שבת שלפניו קיבלתי הודעה שאימו של חבר קרוב התאבדה. ביום ראשון גיליתי שחבר אחר, ותיק ומרכזי בחיי, הטריד מינית חברה אחרת שלי. התעמתתי איתו בצורה קשה ומטלטלת לשנינו. הוא הקטין את האירוע, לא לקח אחריות, ולא ידעתי אם אי פעם נחזור להיות חברים. באותו ראשון בערב, אבי שלח הודעה שהוא חולה בקורונה. היה ברור לי לגמרי שבגיל 78 ועם מחלות רבות ושונות, אני מאבדת אותו. 

גולשים טובעים בגל הרביעי

קראתי פעם שכשגולשים מקצועיים טובעים בים סוער, הם טובעים בגל הגדול השלישי או הרביעי. עם הראשון הם יכולים להסתדר. השני, כשעוד לא הסדירו נשימה, כבר קשה, ובשלישי או ברביעי הם לא יכולים לעמוד. 

קיבלתי את ההודעה על המוות הזה ונכנסתי להתקף חרדה. צרחות וקושי לנשום. בן הזוג שלי באותו זמן, גבר שיצאתי איתו חודשיים והיינו צמודים ואוהבים, הבטיח להגיע לתמוך בי באותו הערב. הוא הגיע מאוחר. אח"כ התוודה בפני שרצה להראות לי שהוא לא בכיס שלי. באותו הערב אמר לראשונה שאם לא אקבל את ההבדלים בינינו, נצטרך להיפרד. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, וצריכה כמה ימים עד שנסדיר את הכל. כשהתעוררתי בוכה וצורחת באמצע הלילה, קוראת לבחורה הצעירה שתחזור אלי – רק לפני דקה היית פה בדירה – ראיתי שהמיטה שלי ריקה. הוא נסע הביתה, ולמחרת לא ענה להודעות שלי, עד שצלצלתי אליו בערב. נפרדנו באותו השבוע. 

נסגרתי רגשית לחלוטין. לא יכולתי לבטא או להרגיש כמעט שום רגש. רק דיבור טכני. האם פעלתי כמו שצריך? האם היו סימנים שפספסתי? חוויתי ניתוקים מביכים שבהם לרגע לא ידעתי בכלל איפה אני נמצאת ומה קורה. מדי פעם פרצתי בבכי קצר ולא נשלט, ללא התראה, כמו שסתום שמשתחרר ונסגר בחזרה. 

הייתי צריכה עיטוף

התחיל לי צלצול באוזניים וכאב ראש, נתפסו לי הכתפיים וכאב לי הגב – כאבים שליוו אותי שבועות. כל מה שרציתי היה מגע פיזי עוטף ומרגיע. עד עכשיו ביליתי את רוב הערבים עם אותו גבר, והייתי מאוד עטופה פיזית בזרועותיו, אבל הוא לא פה. יש מטפלת שאהבתי והייתי מגיעה אליה מדי פעם לעיסוי. אלך אליה, חשבתי, אבל באותו השבוע היא יצאה לחופשת לידה. יש קולגה וחברה ותיקה ואהובה שעבדנו יחד כבר 8 שנים, עוזרות זו לזו בשיחה שבועית של שעתיים. שעה עבורי ושעה עבורה. פסיכולוגית מנוסה ומבוגרת. היא תהיה האישה שהכי תוכל לתמוך בי כרגע, חשבתי. גם קרובה ואוהבת, וגם מכירה את הנושא מקרוב. אבל גם היא ביטלה את השיחה באותו השבוע, ואח"כ כתבה לי שפרויקט גדול שלה תופס תאוצה, והיא צריכה לקחת הפסקה מהשיחות שלנו לאיזה זמן.

הבחורה התאבדה ונעלמה מחיי. בן הזוג שלי הפסיק לתפקד ונעלם. חבר טוב הטריד, הכחיש ונעלם כחבר. המטפלת לא זמינה והקולגה האהובה נעלמה. המילה flake הסתובבה לי בראש. It all flaked. נמסו כמו פתיתי שלג. חצי עולם נעלם.

הבלבול היה חלק מהקושי. לא הבנתי איך שני החברים הטובים האלה נעלמו ככה, כשהייתי במצב הישרדותי ממש. איך שנים של חברות קרובה, וקשר רומנטי שהרגיש לטווח ארוך, נעלמו תוך שעות. היום אני יכולה להבין שזה לא היה קשור אלי. אבל זה היה קשה.

התנועעתי בתוך ריק סמיך כדבש. הצלצול באוזניים הידהד את הריק. דיברתי עם קולגות, עברנו על הסיפור. הבנתי שלא יכולתי לדעת. חברים ומשפחה דיברו איתי מדי יום. נסעתי לאמי ולאחותי הרבה. אבל אי אפשר היה לעזור לי. הרגשתי טוב אך ורק מאנדורפינים של ריצה וכשעשיתי קואצ'ינג. הייתי צריכה עיטוף פיזי, ופיזית הייתי לבד רוב הזמן.

כמו מוות אחרי לידה

עברתי סוג של מוות. דומה למצב שהייתי בו אחרי הלידה של בתי הבכורה. יושבת ומניקה אותה לילות שלמים בכורסה, לבד, ומרגישה שאיבדתי את הכל. את הגוף שלי שהפך לכאב אחד גדול, את השינה ואיתה את שפיותי. הרגשתי שכמעט כולם רואים רק את התינוקת, ואני נעלמתי. אמרתי לעצמי אז שמי שהייתי מתה, ועוד לא נולדתי מחדש. אבל הסתכלתי 30 ס"מ ממני, ראיתי את התינוקת המופלאה בזרועותי, ונאחזתי בה. מה שהיה נעלם, אבל החיים מזגו לכוסי משהו מטורף אחר, אז אשתה ממנו. תוך חודש עבר שיא הקושי, ותוך חצי שנה כבר התאקלמתי לגמרי כאמא מסורה ומאושרת. הכל הסתדר על כנו החדש.

גם עכשיו, חלק בי מת עם הבחורה הצעירה. מת ביטחון שדברים תמיד מסתדרים בעולם הזה. מתה יהירות שאני יודעת את הדרך טוב מאחרים, ומה שאני עושה יצליח. מתה תחושת עצמאות ילדותית, המכילה אשליה שאני לא צריכה אף אחד. גם אז וגם בתקופה הזו ידעתי שאמנם מתי, אבל אוולד מחדש.

החיים מוזגים משהו אחר

מהשבוע האכזרי הראשון היו לי גם נצנוצי אופטימיות. שכבתי במיטה בלילות ואמרתי לעצמי שוב ושוב –

זה לא ישבור אותי. הפוך, זה יבנה אותי.

הרגשתי שותפות גורל עם הבחורה הצעירה. מצד אחד שתינו לבד, בחושך מוחלט. מצד שני, היא יצאה מהסבל שלה, וזה יקח גם אותי לאנשהו. ידעתי והרגשתי שהחיים מתחילים למזוג לכוסי משהו אחר, ועוד ימזגו.

אבי הבריא מהקורונה תוך שלושה ימים. תוך חודש מצאתי מטפלת אחרת והתחלתי ללכת אליה. תוך שישה שבועות חזרתי לחייך. הקשר עם החברים ובני המשפחה שלי התחזק, ונבנו גם חברויות חדשות. אפילו העימות שתיארתי עם אותו חבר הביא לתוצאות טובות מעל ומעבר. תוך חצי שנה בערך חזרתי לצחוק המתגלגל שלי. 

לא טבעתי בגלים. יצאתי מהמים. אבל המכה היתה חזקה כל כך, שהיא שינתה אותי. כמו שידעתי שיקרה, היתי חייבת להיוולד מחדש. חשבתי על כמה כולם אהבו את אותה הבחורה, כולל אותי כמובן. כמה מעט אכפת למישהו אם הצליחה בלימודים או לא, אם הייתה בזוגיות או לא, כמה שקלה. אהבנו אותה, פשוט ככה. חלק עצום מהביקורת שהיתה לי כלפי בני אדם נעלם. באמת, למי אכפת מכל מיני תכונות או הישגים? במקרים בהם הייתי ביקורתית בעבר, עכשיו אמרתי לעצמי –

אבל ככה האנשים האלה מסתדרים. ככה הם מחזיקים את חייהם פחות או יותר מאורגנים. 

האם מישהו כאן או לא כאן

המוות וההיעלמות שלה ושל אותם שני חברים חידדו אצלי את ההבדל בין – האם מישהו כאן או לא. האם מישהו חלק מחיי או לא. השאר איבד הרבה מחשיבותו. בתוך הכאב הגדול שהייתי בו, כמעט אי אפשר היה לעזור לי מילולית, ובקושי קלטתי מה מישהו אמר או לא אמר. מה שהייתי צריכה הם בני אדם איתי. חברה אנושית. הסתכלתי על אנשים סביבי, והערכתי אותם ואת זה שהם חלק מחיי. בעבר הייתי שופטת בקשיחות איזו חברה ואיזה בילוי שווים את הזמן שלי. עכשיו פשוט נהניתי להיות עם אנשים. 

סיפרתי כאן על אירוע ריצה בדאלית אל כרמל שהשתתפתי בו בתקופה הזו. ערב המירוץ נערכה ארוחת פסטה צנועה במתנ"ס המקומי. ישבתי שם בחברת כמה גברים דוברי ערבית, אוכלת פסטה ברוטב עגבניות מצלחת פלסטיק קטנה, וחייכתי. נהניתי מזה שהם רוצים להזמין יהודים אליהם. נהניתי מזה שהם רצים. נהניתי להקשיב להם מפטפטים זה עם זה בעליזות, למרות שלא הבנתי כמעט מילה. כל מיני דברים יכלו להפריע לי באירוע הזה, למשל שלא ישבה שם איתם אף אישה. אבל לא היתה לי ביקורת, רק חמימות.  

המוות הזה גם המחיש לי שדברים ממש רעים יכולים לקרות, יכולים לקרות עכשיו, ושצריך להגן מפניהם בנחישות. האופטימיות שלי התמתנה. אחרי האסון הזה דאגתי יותר מקודם לשלושה לקוחות אחרים, ותיקשרתי את זה איתם. עם כל אחד מהם מצאנו פתרון נוסף מעבר לשיחות איתי, שעזר. 

עצמאות חדשה

עברתי את התקופה הזו לבד, במובן מסוים. אי אפשר היה להבין או לכוון אותי. לא היתה לי תמיכה של בן זוג, ואף אחד אחר לא יכול היה ממש לחדור אלי. הייתי צריכה לעבור את התהליך בעצמי, עברתי אותו בעצמי, ונבנה אצלי כוח חדש. עצמאות חדשה.

התבוננתי בחיי. היו תחומים טובים מאוד, שרק השתפרו מהמשבר, והשאר קצת שיעמם. מזה זמן רב חיכיתי לגבר, לזוגיות שתמלא אותי ותיתן לי כיוון. כבר לא יכולתי להיות שלמה עם ההמתנה הזו. התחלתי לשאול את עצמי מה אני רוצה להוסיף לחיי. באופן טבעי ביליתי יותר עם המשפחה וגם עזרתי יותר למי שצריך את עזרתי. הקשר עם ילדי התחזק. קבעתי דייטים קבועים עם אחותי, הורי והאחיינים שלי. 

חשבתי גם על בילויים ואירועים שמעניינים אותי. מספיק לקשור אותם לזוגיות. התחלתי לקנות כרטיסים וללכת לסרטים, הופעות, תערוכות, טיולים, פסטיבלים. נעניתי כמעט לכל הצעה. אם ראיתי ביקורת טובה על משהו – קניתי כרטיסים עוד לפני שידעתי מי יבוא איתי. עשיתי מנויים לערוצי תוכן טובים. נפרדתי מחלק מהפלייליסטים השחוקים שלי, די כבר איתם, והכרתי אמנים חדשים.

מביטה לאחור מעבר לכתפי

החלטתי גם לעלות רמה בריצה ולחזור לריצות שטח, שהן האהובות עלי ביותר. שטח לא הולך לבד. בעבר עשיתי ריצות שטח עם גבר שיצאתי איתו, ומאז חיכיתי וחיכיתי לשחזר את זה. גם לזה, מספיק לחכות. חיפשתי בפייסבוק, מצאתי שותפי ריצה חדשים, ובהמשך גם הצטרפתי לקבוצת ריצה שרצה בשטח בשבתות. (חורשן TrailRun – המלצה חמה). 

עד עכשיו רצתי בלי שעון ריצה. ידעתי שאם אני באמת רוצה להתקדם, ובמיוחד בשטח, שעון טוב עם ניווט לוויני ומפות יעזור לי. עכשיו החלטתי ללכת על זה. שאלתי, קראתי, ביררתי, ובחרתי שעון. יקר, אבל זה מה שבחרתי.

עד היום כל התפתחות שלי וכל צעד משמעותי שעשיתי היו מלווים ע"י בן זוג שהאמין בי, תמך, עזר. שחשב שמה שאני עושה הוא רעיון טוב, שאהב את זה. ההערצה והאישור של בן זוג היו הדלק שלי. עכשיו הייתי במקום אחר.

צלצלתי באותו היום לחבר טוב, ואמרתי לו –

החלטתי איזה שעון אני קונה. אני מביטה לאחור, מעבר לכתפי, ולא רואה את הגבר שאומר לי – כן, כדאי לך, זה רעיון טוב! זו רק אני, הבחירה שלי והכסף שלי, ואני הולכת לעשות את זה.

מוזר ונעים.

שיחות עם לקוחות השתנו קצת

קרו כמה דברים לשיחות עם לקוחות. קודם כל, מאז ומתמיד היה לי קל לחבב ולהעריך לקוחות, ועכשיו עוד יותר. שנית, היכולת שלי להכיר בכאב ולהכיל אותו גדלה, והפרופורציות שלי השתנו. לפעמים אנשים סיפרו שהם לא מרוצים ממשהו, ואני חשבתי לעצמי –

אז מה? אז מה אם זה ככה?

מתוך זה יכולנו לטפל בנושאים המהותיים ביותר. לפגוש את הכאב העמוק יותר ולטפל בו, במקום לפעמים להילכד בשטחי. 

וגם, התחזקה המוטיבציה שלי לחפש עוד כיווני עזרה לאחרים ולעצמי, מעבר לשיחות. קיבלתי הדגמה נוספת למה שידעתי – שתהליכים עמוקים קורים ברובד לא-מילולי. חזרתי לתחביב ישן שלי – המוח. למדתי לא מעט על כימיקלים שונים במוח ובגוף, על מערכת העצבים, על שינה, על אוכל והתנהלות יומיומית. עקבתי אחרי נוירוביולוג מסטנדפורד בשם אנדרו הוברמן ועוד כמה מדענים, ומצאתי עוד דרכים להשפיע ולשפר מצבים פיזיים, רגשיים ומנטליים.

שנת 48, אני מוכנה.

נ.ב.

הבאתי סיפור קשה מאוד, וכתבתי מהזווית האישית שלי. למשפחה זו טרגדיה נוראית. ליבי איתם עד עכשיו ולתמיד.