פוסט יומולדת 48 שלי

כל אחד מהם רץ אצלי ב"לופים" של חודשים, ועכשיו כבר הייתי לא שם. באחד השירים כריס סטפלטון שואל את אהובתו לשעבר: "למה אתה מקשיב עכשיו?" ולי כבר לא היה גבר שרציתי לדעת למה הוא מקשיב עכשיו. העבר הרומנטי שלי התרכך. הזמנים היפים שמורים אצלי היטב בזכרון. על הפגיעות סלחתי ואת חלקן שכחתי. חשבתי על האקסים שלי בחיבה, במבט רגוע ומפוקח. הייתי שמחה לאיזה סוג של חברות שנשאר בינינו, ולא היה בי שום רצון לחזור לשם. העבר נתפס אצלי כ"אחורה", ואני התקדמתי. 

זוגיות בלי להחליף ספורט

ואז פגשתי גבר שמצא חן בעיני, וגם היה במקום מתאים בחיים. זו הפעם הראשונה שנכנסתי לזוגיות ולא הפכתי את האדם הזה למרכז חיי או למשענת העיקרית שלי. לא שאלתי –

איך אתה רואה אותי? מי אתה חושב שאני? לאן כדאי לי להתקדם?

אני אוהבת להתפתח ביחד ופתוחה לזה, אבל כבר יודעת מי אני. 

בעבר, בכל פעם שהתחלתי לצאת עם גבר, הייתי שואלת אותו:

איזה ספורט אתה עושה?

ועוברת בעיקר לספורט הזה. אהבתי לעשות ספורט ביחד, וגם לא השארתי לי מספיק זמן לספורט משלי. כך עברתי משחיה בים לריצות שטח, ובהמשך לאמנויות לחימה. 

הפעם לא החלפתי ענף ספורט. לא רציתי, ולא היה בכך שום צורך. גם הוא היה במקום שונה מגברים שאיתם יצאתי. הבחור לא מחפש סימביוזה. עומד יציב על רגליו, ובעיקר נתלה מכל מיני מתקנים ומתנדנד עליהם ב"נינג'ה". כן, אני מודה, עושה לי חשק הנינג'ה הזה, אבל לא. לא כרגע. אני אוהבת את המקום שלי ואת העיסוקים שלי, ולא הכל צריך להיצבע בצבע משותף. זו זוגיות מסוג חדש ונפלא בשבילי.

שנת ההוברמן שלי

כבר בשנה שעברה, חבר טוב המליץ לי על אנדרו הוברמן, פרופסור לנוירוביולוגיה מסטנפורד, שחוקר את מה שמעניין אותי ביותר: מה הבסיס הפיזיולוגי ל-well being, להתפתחות אישית, ללמידה? מיינדסט חיובי זה אחלה, אבל מה מאפשר אותו? למה ספורט משפר מצב-רוח והישגים בכל תחום? מה ההשפעה של אוכל ושינה על הרווחה הנפשית? ואיך אני יכולה לעזור ללקוחות ולעצמי יותר טוב בכל אלה?

מה עוד יכולתי לבקש? הנה פרופסור שחוקר את כל התחומים האלה לעומק. שמבין את המנגנונים הביולוגיים, המוחיים, שעומדים מאחורי הכל. שנמצא בחזית המחקר בכל התחומים הרלוונטיים, מקושר ומעודכן. יותר מזה, הוא מגיש לי את כל אוצר הידע הזה ביסודיות ובנחת, בהרצאות ארוכות, מפורטות ומסודרות, באנגלית מענגת ובצניעות, וגם נראה מדהים.

בהמשך הבנתי שבכל חלוקת טיפוסים שהיא – אנחנו מאותו הטיפוס. מצאתי את אחי האבוד! הוא יושב מול המצלמה בקליפורניה והולך ללמד אותי את כל מה שהוא יודע. אני רק צריכה להקשיב, ואני בהחלט אקשיב. על בסיס יומיומי.

כמו תחומים גדולים אחרים שלמדתי ושינו את חיי – הפילוסופיה של ג'נדלין, טיפוסי אישיות של קרל יונג, הפרעת קשב – גם עכשיו, ככל שלמדתי והתקדמתי בחומרים האלה בנוירוביולוגיה, הרגשתי שקיבלתי צרור מפתחות גדול ביד. קדימה, הסתובבי ושחקי איתם. ראי מה קורה. 

עליתי רמה ביכולת לעזור ללקוחות לשנות את היומיום שלהם. בתחומים בהם הייתי מצליחה לעזור מדי פעם, יכולתי לעזור עכשיו בעקביות. הרגשתי כמו כשלמדתי בטכניון, וגיליתי את המתימטיקה שמאחורי הפיזיקה. כל מיני דלתות נפתחו. הייתי יותר רגועה כשישבתי עם אנשים. אנשים מצלצלים אלי מדי פעם ואומרים שהם לא מצליחים להתרכז ולסיים דוקטורט, למשל. ואני אומרת –

אפשר לעזור לך. האנושות כבר פתרה את זה.

לא ביום אחד – יש פה תהליך – אבל זה בהחלט אפשרי.

הקורסים הדיגיטליים

סוף סוף הצלחתי לגבש בצורה טובה ידע ששילב את הקואצ'ינג שלי יחד עם הכלים הפיזיולוגיים שעכשיו הבנתי יותר לעומק, ויצרתי יחידות גדולות יותר של עזרה – קורסים דיגיטליים. לקחתי נושאים שלמים והפכתי אותם לקורסים טובים ושימושיים, שיאפשרו תהליכים מוצלחים בלי לעשות איתי שיחות. סוף סוף הוצאתי קורסים דיגיטליים שאנשים באמת נעזרים בהם ואוהבים. אני מקבלת כל יום וואטסאפים עם תגובות טובות על הקורסים, ושאלות. 

סיפוק ושמחה גדולים. הידע שלי מופץ יותר רחב מאשר בשיחות אישיות, יש לי אתגרים נוספים ומעניינים, וגם אפיק פרנסה קצת שונה. המילה "הכנסה פסיבית" מצחיקה כל מי שמוכר מוצרים דיגיטליים – אנחנו עובדים מאחורי הקלעים בלי סוף – אבל זו עבודה מסוג שונה. גיוון מבורך. הוצאתי חמישה קורסים השנה, ויש עוד כמה שמתבשלים אצלי על האש.

מה שקורה במדינה

בחיים כמו בחיים, אין דבר כזה שקט. יש רק זמן בין אירועים. אחרי כל הדברים הטובים שקרו בגזרה האישית שלי, קמתי בוקר אחד וכבר לא יכולתי להתעלם ממה שקורה סביבי, במדינה. רוב חיי לא התעניינתי יותר מדי בפוליטיקה. מבחינתי, שכל אחד יעשה את העבודה שלו. אני עושה את שלי, והמנהיגים יעשו את שלהם. הפרטים לא היו כל כך חשובים לי. 

עברתי טלטלה רצינית עם ההבנה של מה שקורה במדינה. לקוחותי אנשי האקדמיה, ההייטק והמקצועות החופשיים החלו לדבר איתי על עזיבת הארץ. לפעמים שלושה אנשים ביום דיברו איתי על זה. פרופסורים ורופאים מרחרחים לגבי משרות בחו"ל. לקוחות שהתכוונו לחזור מפוסט דוקטורט או רילוקיישן, מחכים עם זה. רוב הפרילנסרים והעצמאים כמוני מתחילים לחשוב. במיוחד משפחות עם ילדים קטנים נחושות לעזוב, גם אם באי-רצון גדול.

התחלתי בהיסטריה שתורגמה לשיתוק ודיכאון, ובהמשך עברה להתמכרות לקריאת חדשות, שאני עדיין מתמודדת איתה. עשיתי עבודה עם קולגות על טראומות בין דוריות שצצות עכשיו, פחדים וקושי לקבל שינוי. לאט לאט אני מוצאת את המקום הרגשי שלי בתוך כל זה, ועדיין מסתובבת חלק מהזמן בתוך ענן של צער ובלבול. בחלק אחר של הזמן אני מזכירה לעצמי שהרבה דברים טובים עוד יכולים לקרות, שאנחנו חזקים, שאני חזקה, ושאני נחושה לפעול אבל לא לסבול.

בעיקר חשוב לי לא לקחת שום דבר ממה שקורה לכיוונים אישיים, ואני שמחה להגיד שאני מצליחה בזה – כמו שתמיד הצלחתי. הלקוחות שלי הם מקבוצות מגוונות, מבחינות רבות, ותמיד היו. אני כל הזמן מזכירה לעצמי ולכל מי שמוכן לשמוע שהבעיה שלנו נמצאת בהנהגות, במדיניות, ולא אצל האנשים הפרטיים. אני מדברת עם נשים עם כיסוי ראש, יהודי או מוסלמי, ואני מרגישה קרובה אליהן כתמיד. אנשים תמיד יכולים להיות חברים ולעזור זה לזה, גם אם מתנהלת מדיניות שהם מאוד מתנגדים אליה וחרדים ממנה. יש לי גם לקוחות שמבחינתם מה שקורה במדינה הוא תיקון היסטורי חיובי. זה לא שונה בשבילי משאר המחלוקות שיש לנו, שאני מקבלת בשלווה ומעולם לא הפריעו לי. 

וכך אני מגיעה ליום הולדת 48 שלי. כל מה שקרוב אלי ממש, כולל הילדים שלי שהם כבר סטודנטים ופורשים כנפיים – נראה לי במצב מצוין. הרבה ממה שסביבי נראה לי במצב גרוע, מפחיד ומתפרק. אני משתדלת לקבל את כל זה, ועושה הכי טוב שאני יכולה.

(*) נ.ב. – השירים

אם אתם רוצים להקשיב לאוסף השירים העצובים שנהניתי מהם בשנתיים האחרונות – הנה המיטב:

• Can’t go on without you – Kaleo
• Moving on – Kodaline
• High hopes – Kodaline
• What are you listening to – Chris Stapelton 
• The night we met – Lord Huron
• I forgot that you existed – Taylor Swift