לפני כמה שנים ישבנו בארוחה משפחתית. דודתי אמרה שהיום הם חוגגים יום נישואים.
חוגגים?
שאלה בתה בהרמת גבה.
מציינים,
ענתה בכנות. כך גם אני, מציינת את יום הולדתי ה-49. כבר הרבה זמן שקשה לחגוג משהו במדינה הזו שלנו.
להיות קואצ'רית בתקופה משברית זה מצב מיוחד. מצד אחד, אני שוחה באותו הים ומיטלטלת באותם הגלים כמו כולם. יותר מזה, אני מחוברת ומשתתפת במשברים השונים של כל אחד מלקוחותי. מצד שני, כיסא הקואצ'רית מחזק. דורש ממני להתחבר ולהשתמש בכל פיסת משאב אפשרית שיש לי.
השנים האחרונות
השנים האחרונות ללא ספק איתגרו את שלוות הנפש שלי. זה התחיל בקורונה. מוות מסביב, חרדה, אובדן חופש מוזר ומפחיד. אנשים סביבי איבדו פרנסה וקריירות, היו סגורים בבית עם ילדים, חוו אלימות ביתית. גם אני היתי חולה חודשיים שלמים, וללא הכנסה. אחרי שהכל עבר, לכאורה, הסתובבתי בתחושה מוזרה. תחושה שעוד לא שילמנו את החשבון של כל מה שהלך פה. שאין הלימה בין דברים כל כך קשים שקרו, לבין התגובה, התיקון. נראה היה שעולם שוב כמנהגו נוהג, וזה לא באמת יתכן.
ואז הגיעה ההפיכה המשטרית. כמו כל משבר, במבט לאחור היא לא היתה אמורה להפתיע אף אחד. כל המרכיבים שלה היו מונחים על השיש, שנים. באמת, שום הפתעה. ועדיין, כל כך קשה להכיל. יום אחד הבת שלי נכנסה הביתה ומצאה אותי יושבת במיטה ובוהה בקיר ביאוש. באמת, לא ידעתי איך להתמודד עם האמיתות האלה שעכשיו היכו בפני. התבלבלתי לגמרי. לכל השדים והרוחות, מה קורה פה? ומה אני אמורה לעשות?
בתקופות הללו גם הרגשתי את החסרונות שלי ושל כל סיטואציית הקואצ'ינג. כן, תמיד מחזק לדבר עם קואצ', ולא, זה פשוט לא מספיק. הפתרונות צריכים להיות חברתיים. מערכתיים. הרגשתי כמו אחות בית-ספר שנותנת אקמול. ואז הגיעו הטבח והמלחמה.
יש לך 100$?
זה כבר היה גדול מדי. קראתי פעם הגדרה לעוני:
כשאין לך 100$ אפילו למשהו שאתה ממש צריך, ולאף אחד סביבך אין לתת לך.
ככה הרגשתי עכשיו. זה גדול עלי ועל כולם. האנשים החכמים והרגועים שאני מוקפת בהם התערערו או התנתקו. כלפי האנשים היותר חרדתיים סביבי היתי צריכה לבנות חומות, כדי לא להתערער בעצמי. לא היה לי אף אחד סביבי שיודע להתמודד עם זה. מעבר לכך, לקוחותי מבקשים ממני 100$ – רוגע, הבנה, הכוונה – ואני ממש ממש רוצה לתת, ומחטטת בכיסים, כדי בקושי למצוא שם מטבעות. הסתובבתי ומלמלתי לעצמי,
אני רק קואצ'רית. תנו לי את הדברים הקלים. לסיים דוקטורט. למצוא עבודה יותר טובה. אפילו יחסים. למה נראה לכם שאני יודעת להתמודד עם מוות, יאוש ואיום קיומי מכל הכיוונים?
להשקיע במשאבים
התאפסתי על עצמי תוך כמה חודשים, וניסחתי: כדאי להשקיע במשאבים. לחזק את הבסיס. יחסים. בריאות פיזית. בריאות נפשית. כושר השתכרות. אם את לא מבינה לאן כל זה הולך, תשאפי להיות יותר חזקה ויותר מבוססת. את, וכל מי שיש לך השפעה עליו. תמכתי בנחישות בילדים שלי ובלקוחותי הצעירים – ללמוד, להתקדם. לא להתפנק, לא להתעצל, לא לגלול באינסטגרם. לקוחות אחרים – גם. הייטקיסטים – ללמוד קורסים מקצועיים נוספים. אנשי אקדמיה, לפרסם עוד מאמרים, לקבל קביעות או קידום. לתמוך בילדים. לעצמי, עשיתי שידרוג רציני באתר. כשהכל היה סוער, ישבתי ועשיתי עבודת נמלים, יחד עם צוות מעולה. האתר הוא הבסיס של העסק שלי – שיהיה יותר טוב.
תחושת הישג
הגעתי ליום ההולדת שלי בתחושת הישג בחזית הזו, של חיזוק הבסיס. אני מסתכלת על ילדי במידת רוגע. בתי (21) השיגה את ההישג הראשון בחייה הבוגרים, וסיימה בהצלחה יפה את שנה א' במתימטיקה שימושית, באוניברסיטה קטנה בגרמניה. היא עברה לשם, נפרדה מהמשפחה, מהחברים ומבת זוג, ועשתה את זה. אני רואה את ההקלה, השמחה והגאווה שלה, כמו בת שבט אינדיאני שצדה את החיה הגדולה הראשונה שלה. בני (18) סיים תואר ראשון במדעי המחשב והתגייס ל"תלפיות", מסלול יוקרתי של 9 שנים. יש לי רגשות מעורבים להתחייבות הארוכה הזו, אני מודה, אבל גם אצלו, בטירונות קרבית עכשיו, אני רואה את ההתחזקות ממש מיום ליום.
האתר שלי נראה טוב, והיומן שלי שוב מלא לחלוטין. אני בכושר מעולה (כאן סיפרתי על התחום הזה), והישג לא מבוטל נוסף שממלא אותי בשמחה וגאווה – התחלתי וסיימתי את השנה הזו שלי באותה זוגיות נהדרת.
זוגיות ואני
זוגיות היא נושא לא פשוט בחיי. מצד אחד, באמת, יש לי בתחום הזה המון חוזקות, ואני יודעת להשרות ביטחון נדיר. מצד שני, מה שאני מבקשת בלתי נתפס. לתקשר ולהשקיע בלי סוף. לבלות זמן איכות ביחד, הרבה. לדבר על הכל. להקשיב עד הסוף. כמה שצריך. לעשות ספורט ביחד. לאכול בריא. לישון בזמן. לחפש להתפתח ביחד בכל תחום. סמול-טוק לא מעניין אותי, וולט לא קשור אלי, ואני לא צופה בסדרות. לעולם. מי יכול בכלל לשחק איתי את המשחק הזה? אבל עוד מעט בן זוגי ואני חוגגים יחד שנתיים. שנתיים מהממות, רוויות משברים וצמיחה, דמעות וצחוק. הקשר שלנו כבר מזמן הפך לעוד חלק מהבסיס היציב שלי, בסיס שעבדנו ובנינו יחד. ביום הולדתי התעוררתי וגם נרדמתי עטופה בזרועות אוהבות ויציבות.
שנת ה-49 שלי, אני בעניין. וכן, אם מותר לי לבקש משאלה אחת: גורל, בבקשה, קצת יותר בעדינות איתנו.
