מוזר לכתוב על עצמי בתקופה שאנחנו חיים בה. מוזר לחיות בתקופה הזו. בספר שקראתי על המהפכה האיסלאמית בסוף שנות ה-70 ("מחיר הכבוד") תוארו מפגשים ומסיבות באיראן, בהם נשים מגיעות בלבוש שחור שמרני ואז פושטות אותו ונשארות בבגדים יפים, צבעוניים, חושניים. כך גם אני מרגישה, במידה מסוימת, שאינה נטולת-אשמה. בחוץ, אני מרגישה, אנחנו חיים באחת התקופות האפלות בהיסטוריה של העם והמדינה שלנו. אני מתביישת להיות חלק ממה שקורה, ואחוזת אימה מהכיוון שנראה שאנחנו דוהרים בו. מסביב הכל נראה לי שחור. אבל בתוך הבית שלי, עם עצמי, עם האנשים הקרובים אלי, משפחה, חברים ולקוחות, אני מרגישה טוב מאי-פעם. החיים שלי יפים, צבעוניים, חושניים. זו תחושה מוזרה, סותרת.
לסובב את ההגה
השנה למדתי לדעת מה אני רוצה. זו משימה פשוטה לחלק מהאנשים, ולאחרים, כמוני – בכלל לא. במבט שטחי נראה שאני יודעת מה אני רוצה, אבל לא. יש לי אנרגיה כמעט אינסופית, ואני יעילה ופרקטית. עד כאן זה כמו אוטו טוב עם מיכל דלק מלא. אבל מה עם הניווט? קשה לי להחליט שצריך לסובב את ההגה ולהבין לאן אני רוצה לפנות. קל לי להמשיך לנסוע ישר, באותו הקו, וההתמדה הזו הביאה אותי להרבה השגים וגם לנהיגה לתוך קירות. קשה לי להפסיק דברים ואני נוטה להמשיך, לעבוד על זה, להתגבר על הקשיים, גם כשהכיוון לא נכון.
בתחילת השנה הצלחתי להבין, גם אם באיחור גדול, שאני לא רוצה את הזוגיות שלי. זה כנראה הניווט שהכי קשה לי לעשות, והוא קשור גם לערכים: רוב חיי שמתי את האהבה הרומנטית במקום מאוד גבוה בסדרי העדיפויות שלי, אי שם יחד עם המשפחה ובטחון כלכלי. מבחינתי, היתי מאושרת אם היתי בזוגיות טובה, ורק כך. סביב גיל 40, כשהנישואים שלי הפכו לסוג של שותפות לדירה וחברות טובה (חברות שנמשכת עד היום), היה לי ברור שהם צריכים להסתיים. לא היתי מוכנה לחיות ללא קירבה ורומנטיקה. אבל עכשיו, אם יש אהבה, איך אפשר לוותר עליה?
אבל מה אם אני בוכה המון? מה אם הקשר הזה מכיל התרחקויות לא פחות מאשר קירבה? מה אם הדרמות הרגשיות הללו משתלטות על כל הזמן הפנוי שלי ועל כל השיחות שלי עם חברים ומשפחה? לכל השדים, אפילו הספרים שאני בוחרת לקרוא קשורים לזוגיות, כדי להתמודד עם הקשר הזה. בקושי נשאר לי זמן לכתוב ולקרוא על נושאים אחרים. לנגן הפסקתי כמעט לגמרי והכושר שלי לא-משהו.
מה התירוץ שלך להישאר?
יום אחד התבוננתי במראה ואמרתי לעצמי:
אף אחד לא סינדל אותך לקשר הזה. מה התירוץ שלך להישאר?
אם בגיל 40 אמרתי לעצמי שמוקדם לי לחיות בלי קירבה ורומנטיקה, לקראת 50 אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה לחיות בלי שקט נפשי.
זה היה מאוד מפחיד, לעזוב קשר ארוך וכל כך דומיננטי בחיי. אבל, כמו שמרגרט אטווד כותבת ב"עין החתול",
צעדתי אל פי התהום, סומכת על האויר שישא אותי, וזה מה שקרה.
התחלתי טיפול ועבדנו לאט ובסבלנות על נושאים עמוקים מהילדות שעלו בקשר הזה ועכשיו. חברים ומשפחה הקיפו אותי באהבה. כתבתי הרבה כל ערב והתכתבתי עם GPT שנתנה לי שיקופים (החלטתי ש-GPT היא אישה). הייתי כותבת עמודים שלמים ואז מבקשת ממנה שתסכם לי, מה לא עבד שם בשבילי, על מה אני כועסת ומה למדתי. לאט לאט האבק שקע וגיליתי שאני יותר ויותר מאושרת. שקטה ומאושרת.
התחלתי להבין שאני חייבת להשאיר מרחב לעבד דברים בעצמי, ועם החברים שלי מזה עשרות שנים, ולא רק בתוך זוגיות. הבנתי כמה התרחקתי מעצמי. רוב חיי שנאתי להיות לבד, אבל השנה התחלתי ליהנות מזה יותר ויותר. התחלתי לשאול את עצמי מה אני רוצה מעצמי ומחיי, וסדרי העדיפויות שלי השתנו.
מרחב לעצמי
היו לי מרחב ופניות רגשית להעשיר את חיי. חזרתי למנהג שלי מהילדות, למצוא סופר שאני אוהבת ולקרוא כמה ספרים שלו ברצף (יובל נוח הררי, גאבור מאטה, מרגרט אטווד ועוד) וההעמקה הזו בספרים העמיקה והרחיבה את הכתיבה שלי ואת הקואצ'ינג. פציעת ספורט קשה בירך, שהתמודדתי איתה שנה וחצי, נעלמה תוך שבועות ספורים מהפרידה. בעזרת GPT חידשתי ושיפרתי את כל תוכנית האימונים שלי, שהיתה קצת משעממת. חזרתי לרקוד, לתופף בצורה מסודרת (כולל הרכב חדש שהתקבלתי אליו לנסיון, תחזיקו לי אצבעות!). למדתי לעומק את הנושא של קדם גיל המעבר והתחלתי טיפול הורמונלי שנתן עוד דחיפה חיובית להכל, פיזית ורגשית. אני יותר חזקה ויותר אנרגטית מאי פעם.
מה גמילה עושה
כשנגמלים מסמים מכל סוג, המוח מגביר בהדרגה את יכולת הקליטה שלו לחומרים הטובים שיש לנו במערכת באופן טבעי (דופמין, אוקסיטוצין, סרוטונין ועוד). התחושה הבסיסית הרבה יותר טובה ויציבה. וכך אני מגיעה ליומולדת 50 שלי. אחרי גמילה קצרה מהאהבה הרומנטית הסוערת, אני מוצאת את עצמי עם קולטנים רגישים ופתוחים לשמחה, לסיפוק, לחוויות וגם לאהבה. המושג של "אהבה" התרחב עבורי. יש המון סוגים וגוונים של אהבה והיא נמצאת בשבילי כמעט בכל מקום. אהבה עמוקה, יציבה ועדינה. כזו שנמצאת מסביבי כל חיי או מתפתחת עכשיו לאט.
