מושג בפסיכולוגיה שיעזור לכם בהחלטות

שעון ובחורה מיואשת

 נקודה חשובה שלמדתי מספרו של דן אריאלי, ״האמת על באמת״. יש מושג לא-חדש בפסיכולוגיה שנקרא ״דלדול האגו״, וסוף סוף הבנתי אותו כמו שצריך. אגו במושג הזה – שונה מהמושג הרוחניקי המקובל לאחרונה – הוא החלקים החושבים שלנו. החלקים ששומרים עלינו, לעשות החלטות טובות, ששומרים על האינטרסים הרחבים שלנו – ולא רק על הצרים, ההשרדותיים. כשהאגו ״מידלדל״ – נחלש, מתעייף, מאבדים קשר איתו – מצבנו לא טוב. למשל, זה מה שמוביל אותנו לאכול עוגת שוקולד (אם זו מבחינתנו החלטה שגויה). ומה שמסתבר הוא שמצבי שחיקה, עומס ועייפות יוצרים את ״דלדול האגו״ הזה. החלקים האלה של המוח – הרציונליים – עסוקים או עייפים, ומתפקדים פחות טוב.

להתפתות לדחפים המיידיים

הניסוי שאריאלי ערך הוא כזה. סטודנטים נדרשו לזכור מספר. קבוצה אחת זכרה מספר של 2 ספרות – זה קל, ואחרת, של 7 ספרות – שזה קשה. בחדר אחד הראו להם את המספר, והם היו צריכים לעבור לחדר השני ושם לומר את המספר. בדרך, במסדרון, היה שולחן עם עוגות שוקולד וסלטי פירות – והם היו צריכים לומר, על המקום ובדרך (בזמן שהם זוכרים את המספר) – האם הם מבקשים עוגה או סלט. ואז, אחרי שיגידו את המספר, יקבלו את המנה שביקשו. ופה כבר הבנתם מה קרה. הרבה יותר מאלו שהתאמצו לזכור את המספר הארוך ביקשו עוגת שוקולד. בזמן שהמוח הרציונלי שלהם היה עסוק עם המספר (כמו מוכר בשוק שמישהו הסיח את דעתו…) הוא לא היה פנוי לשקול כמו שצריך את העוגה (סתימת עורקים וסכרת) מול הסלט (קליל, מזין ונפלא), והם התפתו לדחפים המיידיים/ חייתיים.

פה הנחתי את הספר מהיד. שעתיים קודם לכן, הבן שלי התווכח איתי בצרחות (של שנינו) ובדמעות (שלי), כמובן מתוך עייפות (שלו), על כך שהוא רוצה לשחק בטלפון לפני השינה (מה שאני לא מסכימה כמעט לעולם). באותו רגע לא נעים הושטתי את היד ולקחתי חתיכה של פיתה שהיתה מונחת על השולחן. מי שמכיר אותי יודע – אני לרוב לא אוכלת דגנים, זה יוצר לי כאבי בטן, כובד ועייפות מטורפת. ידעתי, כמובן, שאני עושה טעות, אבל הידע הזה לא היה מספיק חזק בשביל לעצור אותי. כמובן שאכלתי שתי פיתות שלמות וסיימתי את שאר הערב במצב רוח די גרוע ובכאבי בטן.

״הדלדלות האגו״

בד״כ היתי מייחסת אינסידנטים כאלה לרגשות. הרגשתי רע וחיפשתי נחמה (מילה אחרת לניתוק) אצל הפיתה (כמובן שהפיתה לא תנחם אותי ליותר מדקה, ואח״כ המצברוח שלי יהיה יותר גרוע, אבל זה נושא אחר). עכשיו הבנתי שיש פה עוד משהו. המוח שלי היה עסוק. זו ״הדלדלות האגו״. בתוך מה שנחווה אצלי כמלחמה עם הבן שלי, פשוט לא היתי פנויה להחלטות (מה לעשות עם הפיתה שעל השולחן קורצת, ובעצם גם מה כן לאכול, אם בא לי משהו). זה כמו להושיט כוס מים למישהו שמחזיק סלים בשתי הידיים, ולעזוב אותה. הכוס תיפול ותתנפץ. אף אחד לא היה פנוי לקחת אותה. המוח שלי החזיק סלים וניסיתי לתת לו כוס מים להחזיק.

להקטין את כמות הפיתויים

מה עושים עם זה? אלו מנגנונים פיזיולוגיים, כך שדי קשה לשנות אותם מהיסוד. אריאלי ממליץ בעיקר להבין את זה ולהקטין את כמות הפיתוי סביבנו, במיוחד בזמנים רגישים. למשל, לא לקנות פיתויים הביתה בכלל. מה שאני עושה כבר שנים, אלא אם כן אלו דברים שעבור הילדים שלי הם סבירים (פיתה מקמח מלא), ואז הם כן נמצאים בבית שלי (אבל אולי עדיף שיהיו בארון, ולא על השולחן, נגישים לי?). אבל להבין את זה שווה הרבה. להבין את הרגישות ברגעים האלה, את הפגיעות להחלטות לא טובות. כמובן שזו דוגמא קטנה (למרות שלי זה חשוב, וזה משפיע על עוד תחומים, כמו יחסים), אבל הנושא הזה רלוונטי גם להחלטות הרבה יותר גדולות. להבין מתי המוח ״תפוס״ והוא פגיע להחלטות שטחיות או מיידיות במקום לעשות החלטות שהן נכונות באופן עמוק.

יש לי תחושה שזו רק ההתחלה של ההבנה שלי את הנושא הזה, אז בינתיים – תודה, ואספר עוד בהמשך.

עובדים עם הספר?

פרק 3 הוא בדיוק המקום להבין את החלקים השונים האלה במוח והתפקידים שלהם, וכמובן איך עובדים איתם. תהנו.

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם: