פרידה משכונת ילדותי

סבי וסבתי נפטרו כמעט יחד, בשיבה טובה, בגילאים של 95,96. הבית שלהם עמד בשכונת הילדות הירושלמית שלי – ארמון הנציב. כך הסתיימו 44 שנים בחיי שבהן היתי נכדה אהובה, וגם 40 שנה שבה השכונה הירושלמית הזו היא חלק מחיי. בתום ה"שבעה" יצאתי לריצת פרידה בשכונה, עוברת בין בתי חברות הילדות שלי, הלית, מגי, קרן ואוולינה. גן הילדים, ביה"ס, גני השעשועים.

רצה, וחווה את ההווה והעבר יחד. השכונה יותר דתית. בית הספר שלי הוא תורני עכשיו, ולידו יש מקווה ועוד מוסדות דת. אני רצה ובדרכי רואה אישה עם שביס עומדת, מחכה, וסביבה שקיות רבות. אני מתקרבת ומבינה:

את צריכה עזרה? זו אשפה, נכון? תני לי, אני לוקחת את זה.

היא מתרצה, נותנת לי את השקיות שלה, וממטירה ברכות על ראשי כשאני מתרחקת. אני יודעת שבגדי הספורט הקצרים שלי אינם לטעמה. כשהיתי קטנה זה היה הסטנדרט כאן, והוא השתנה. אבל היא שמחה. ירושלים של היום.

אוולינה מחכה לי

ממשיכה בריצה עם שקיות האשפה שלה, ומחפשת פח. זה יהיה ליד המכולת. אני מכירה את המכולת הזו. שם התרחש סיפור אוולינה, בגיל 10. אוולינה היפה, העדינה והחכמה, שלמדה בכיתה המקבילה. יום אחד שיחקנו יחד בהפסקה, וקבענו להפגש לשחק יחד אחה"צ בשעה 4, ליד המכולת. כשהגעתי לשם ברבע לארבע, מקדימה כדרכי – תמיד מתלהבת, מצפה, מתרגשת – ראיתי מרחוק את רגליה מתנדנדות על הברזלים. היא כבר חיכתה לי. מתלהבת עוד יותר ממני. לא האמנתי, זה לא יתכן! אבל כן. זו אוולינה. הינו חברות טובות שנים רבות, ועד היום היא סמל בשבילי. אני מחפשת את ה"אוולינות" של העולם. שמתלהבות. שרוצות. שאני לא צריכה לעצור את עצמי לידן ולהעמיד פנים שאני "קול". האוולינות עבורן אני לא מוגזמת.

ג'יפ של מג"ב

ממשיכה לרוץ. עולה ויורדת בגרמי מדרגות. כל המרחבים העצומים של ילדותי די קטנים, מסתבר. מתרחקת מעט לקצה השכונה, והנה סרט פלסטיק חוסם את הכניסה לגן שעשועים גדול. זה בטח כי הם משפצים, אני חושבת כשאני מדלגת מעליו בצעד קל. איזה גן יפה. יוצאת מהצד השני. ופתאום משהו מוזר. ג'יפ של מג"ב. זה לא היה כך פעם. לעברי צועדות שלוש בנות מוסלמיות, בכיסויי ראש צבעוניים. יפות, מחייכות, אבל פחד דוקר את ליבי. אני לא במקומי. פעם השכונה הערבית היתה יותר רחוקה, נפנפנו לילדים ה"קולגות" שלנו מעבר לשדה. עכשיו אני בתוכה פתאום. אני ילדה שרצה רחוק מדי. אני מחייכת אליהן, סבה על עקבי ובורחת.

רוצי מכאן, ילדה, ואל תדלגי על סרטי פלסטיק. 

את מי רציתי ולא רצה אותי

כבר סרקתי את רוב השטח הקטן, אבל הריצה הזו עוד לא מספיקה לי פיזית, ואני עושה עוד סיבוב. הפעם חידה נפתרת. מזה כמה חודשים שאני שואלת את עצמי על הקשר האחרון שלי. הסוף לא היה טוב. אני רציתי מאוד והוא לא רצה. נצמדתי ומשכתי את זה. מדוע? זו לא תבנית בחיי. אני לא זוכרת אף קשר כזה בעברי. למה נשארתי? מה שיחזרתי?

עכשיו בריצה הזו, הכל חזר. למשך כמה שנים, שתי ילדות שכנות, גדולות יותר, הופקדו לשמור עלי ולשחק איתי אחרי שעות הגן וביה"ס. זה היה הסידור הקבוע בין המשפחות. אני אהבתי והערצתי אותן, והן אהבו אותי – לרוב. היתי גם חברה וגם, לפעמים, "תיק". רצתי ובכיתי. כמה אהבתי אותן, וכמה קשה היה להרגיש לפעמים אהובה ולפעמים מעיקה. לא היה לי מקום אחר ללכת אליו אחרי הלימודים. הנה שורש הקשר האמביוולנטי שהיתי בו עכשיו. שנים שלא זכרתי בכלל את כל הסיפור הזה, שנמשך די הרבה זמן.

דמעותי התייבשו ברוח הירושלמית הקריספית. אני ילדה גדולה היום. אני לא תיק של אף אחד. אני חופשיה להיות עם מי שאוהב אותי בכל ליבו, ולא בשני-שליש לב.

מתנה אחרונה ופרידה

מאוחר. שומעת את קולו של סבי,

What are you doing outside? it's freezing!

וסבתי אומרת לי,

There is a pot of soup on the stove. Take some from the bottom, where it's still warm.

חוזרת הביתה לזרועות משפחתי האהובה שמתכנסת פה, כנראה, לאחרונה. הדודים נראים מבוגרים יותר. מחר כולם נוסעים וטסים לבתיהם ברחבי הארץ והגלובוס. הדירה תימכר או תושכר.

את יכולה להסתכל מסביב ולקחת מה שאת צריכה,

אומרים לי. נכנסת לחדר השינה ולוקחת לי שתי פיג'מות פליס חמימות ושמיכת פוך רכה.

אני בסדר גמור, באמת. גדלתי. אני שמחה הרבה יותר היום, והתקופה שנגמרה תוליד תקופה אחרת. יהיה לי טוב להתעטף במשהו חם ורך בלילה, מתנה אחרונה מסבי האהובים ומשכונת ילדותי.