אם תעשו דברים, חלק מהם לא יצליח. אם לא תעשו כלום, הכל לא יצליח. כך שלמעשה אי אפשר לחמוק ממידה מסוימת של חוסר הצלחה. אגב, אני משתמשת מעט מאוד במילה כשלון. מילה עמוסה מדי רגשית. אני מעדיפה לומר שמשהו לא הצליח. אם אני במצב רוח טוב אני יכולה להשתמש במילים עוד יותר קלות, כמו "זה הלך במסלול אחר", "העלילה הסתבכה", "היו כמה הפתעות", או – "היו כמה דברים שלא הבאתי בחשבון". אם חושבים על זה, אילו תיאורים מדויקים באותה המידה.
אז משהו לא הלך. אולי אפילו משהו גדול שהשקענו בו הרבה זמן, כסף ואנרגיה. לפני שנה וחצי בערך הקמתי מיזם גדול, יחד עם שותף, שמאוד האמנתי בו. אנשים בסביבתי התלהבו, ואני חשבתי שזו ממש בשורה לעולם האימון בארץ. מדובר היה בסטודיו אונליין להתפתחות אישית – מערכת שלמה של שיעורים בקבוצות קטנות שבה עבדנו עם אנשים על הנושאים האישים והעסקיים שלהם. זה היה כמו חדר כושר. אפשר היה לבוא כל יום, פעמיים ביום. היו מורים שונים – אספנו 8 מורים מעולים ועבדנו הרבה כדי שהכל יעבוד יחד בהרמוניה. בנינו אתר מדליק ממש ויצאנו לדרך. תמחרנו נמוך כדי ליצור אלטרנטיבה אמיתית לאימון אישי שהוא יקר. נרשמו אנשים, ורוב מי שהגיע היה מאוד מרוצה והגיע המון. אבל נרשמו מעט מדי אנשים, ואחרי שנה סגרנו אותו. אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, הצלחה זו לא היתה.
חוסר הצלחה היא חלק מההצלחה
השתתפתי לפני כמה שנים בהרצאה של יוסי ורדי. הוא דיבר על סגירה של סטארטאפים. שזה משהו שקורה כמעט תמיד – אחוזי ההצלחה הרי אפסיים. הוא אמר כך:
כמו בהשקעות, הנפילות הן פשוט חלק מהגרף של תיק מצליח. בשאיפה, יהיו לכם יותר עליות מאשר ירידות – אבל יהיו לכם ירידות. אין משמעות מיוחדת לירידה אחת – רק לתמונה הכוללת. אז, קומו, התנערו, והמשיכו.
זה בעיני החלק החשוב. לצאת מההלם. קורה. ככה זה עובד. זה כמו מיסים. כמו טינאייג'ריות שזורקות בגדים על הרצפה. מעצבן, אבל זה חלק מתהליך מוצלח דווקא.
הבטחתי צעדים פרקטיים. אז הנה ההצעות שלי:
להתאבל ולעבד רגשית את הסיפור
קודם כל יש שלב של אבל. זה שלב חשוב ומשמעותי. כל תרבות נותנת מקום וזמן לאבל. התאבלו על כל מה שרציתם שיקרה ולא קרה, כל מה שקיויתם, חלמתם, ציפיתם, בניתם כבר עליו אפילו. יש פה ויתור. קחו זמן לזה, תהיו עצובים, דברו על זה. אל תנסו לנפנף את זה מהר. אם הספר שלי אצלכם אז התרגיל בעמ' 99 מתאים כאן.
חוץ מזה, הרגשות שלנו תמיד קשורים לעבר, בעיקר, וההווה הוא כמעט רק טריגר. כך שלא משנה אם האירוע נראה קטן ואפילו שולי מבחוץ – אם אצלכם זה ביג דיל, יש פה עניין רגשי ששווה לחקור. מה זה אומר בשבילכם שזה לא הצליח? איפה זה פוגש את הערך העצמי שלכם? את תחושת הבטחון שלכם? משהו אחר? שווה לנצל את חוסר ההצלחה כדי לבדוק נושאים כאלה, כי לאט לאט תתחזקו, הטריגרים לא יפעילו אתכם ותהיו הרבה יותר חופשיים לעשות דברים שאתם רוצים לעשות, בלי הכובד התת קרקעי הזה.
אחרי עיבוד רגשי (ואולי במקביל), הגיע הזמן להתחיל להפעיל את חשיבה:
להבין מה היה פה
נסו להסביר למישהו, או לכתוב לעצמכם, את העובדות. ממש הסיפור עצמו. מה קרה? מה עשיתם? מה אחרים עשו? בפירוט. נסו לשים בצד רגע רגשות, פרשנויות והסברים – ולהתמקד בעובדות היבשות. זה יהיה בסיס לצעדים הבאים.
להזהר מהפקת לקחים מוגזמת
צריכים להפיק לקחים, אין שאלה. הבעיה היא שרוב האנשים עושים abuse למושג הפקת לקחים, ומגיעים ללמידת יתר. הקמתי מיזם וזה לא עבד? לא להקים מיזמים. העסקתי אנשים וזה היה יקר מדי? לא להעסיק אנשים. ברור שלפעמים זה נכון, אבל צריך ממש להזהר כאן. אולי הלקח הפוך – אולי היתי צריכה להעסיק יותר אנשים?
הפקת לקחים גם לא צריכה, לדעתי, לכלול פרמטרים שלא היה לנו שום דרך לצפות אותם. אין טעם להלקות את עצמנו על כך שלא ידענו מה שאי אפשר לדעת. כמובן שכל תוכנית צריכה לכלול "שוליים", כלומר להביא בחשבון שיהיו הפתעות, אבל אנחנו לא יכולים לדעת אלו הפתעות. לא הכל ניתן לחיזוי. יש דברים שאין ברירה אלא להפשיל שרוולים, לנסות ולראות. ניסינו, וטוב שניסינו.
להפיק לקחים עמוקים
קשה לתת מתכון כאן, אבל יש לקחים עמוקים שאנחנו לגמרי יכולים ללמוד מחוסר הצלחות, והם יכולים להפוך את כל הסיפור לממש שווה את זה. אני חושבת ששווה לחפש בכוון של למידה עמוקה על עצמנו. באיזו סביבה אנחנו משגשגים ובאיזו לא. אילו אנשים אנחנו אוהבים סביבנו. איזו עבודה מוציאה מאיתנו את המיטב ואיזו היא למעשה בזבוז אנרגיה. האם אנחנו רוצים יותר רעש או יותר שקט. יותר תקשורת או יותר למידה. זה יכול להיות גם בכוון של – אילו איכויות אנחנו רוצים לפתח בעצמנו. אילו כישורים. לאן אנחנו רוצים להפתח. למשל, אישית אני חזקה מאוד בראיה של פרטים ומצבים, אבל לפני כמה שנים לקחתי על עצמי לחזק את הראיה של התמונה השלמה שעומדת בפני.
לחזק את עצמנו פיזית
תינוקות וילדים קמים ונופלים בלי סוף פעמים. נדמה שהאנרגיה שלהם אינסופית. אנחנו מתעייפים – וזה גם פיזי. הרוקי מורקמי מדבר על זה בספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". על כך שבחיים יש רעלנים (הוא מדבר על כתיבת רומנים). שללכת למקומות מעניינים דורש לפגוש רעל. ובגיל צעיר האנרגיה הטבעית שלנו עוזרת להתמודד עם הרעלנים. אבל בגיל מבוגר יותר אנחנו צריכים אנרגיה פיזית לזה. הוא טוען שכתיבת רומנים היא עבודה פיזית. אני יודעת ללא ספק שאימון הוא פיזי. ואני נוטה להניח שכל מה שאתם עושים, גם אם לא חשבתם על זה עד היום – הוא פיזי. אם נוסיף לכם פי 5 או 10 אנרגיה, אתם תתמודדו יותר בקלילות עם הכל, כולל עם ה"סטיות מהמסלול".
אחרי שסגרתי את הסטודיו האינטרנטי שלי היתי כל כך מדוכדכת שידעתי שאני צריכה עוד משהו שירים אותי ויעזור לי לעבד את הסיפור הזה רגשית ומחשבתית (תיכף נדבר על זה). לא יכולתי להסתמך על התחושה שתוביל אותי – התחושה היתה גרועה. השתמשתי בראש. אני יודעת שריצה מרימה. עד אז שנאתי לרוץ. אבל החלטתי לנסות. וזה היה מוצלח ביותר. למעשה אני שואלת את עצמי האם היה שווה שהסטודיו יסגר בשביל להרוויח את הריצה. ששינתה הרבה דברים בחיי. בעיקר עזרה לי לקחת בקלילות כמעט כל דבר. בלי להקטין את היכולת לחשוב וללמוד ממנו.
בסרטון אני מספרת על התחלת הריצה, ואחריו – הדובדבן שבקצפת
להביט קדימה
אז, מה זה אומר שזה לא הצליח? מה עכשיו? מה אתם רוצים לעשות? ככל שהסיפור היה יותר גדול, השאלה הזו יותר משמעותית. לאן אתם מפנים את האנרגיה שהיתה מופנית לכוון ההוא?