כשל מחשבתי: תפיסת הרולטה הרוסית

שנים שאלתי את עצמי מדוע אנחנו עושים דברים שפוגעים בנו בבירור.

• אם אנחנו יודעים שמי שמעשן הסיכוי שלו להגיע למצב סיעודי גבוהים בעשרות אחוזים ממי שלא מעשן, מדוע אנחנו מעשנים?
• אם אנחנו יודעים שמי שאוכל ממתקים ואוכל-אשפה (ג׳אנק פוד) מעלה משמעותית את הסיכון שלו לסכרת, מדוע אנחנו ממשיכים לאכול את זה בקביעות?
• אם אנחנו יודעים שמי שלא עושה ספורט המערכת החיסונית שלו חלשה יותר והסיכוי שלו לסבול מכל מחלה שהיא – כולל החמורות – עולה, מדוע אנחנו לא עושים ספורט?

כמובן שיש לנו תירוצים, כמו, קצת זה בסדר, או, אני אפסיק מתישהו, או, אין לי זמן לספורט, אבל כשחושבים על זה – הסיכונים גדולים כל כך, שחייב להיות פה כשל מחשבתי עמוק. והוא גם נחלתם אנשים שיודעים לקרוא סטטיסטיקות מצוין.

האם עישון הוא רולטה רוסית?

קראתי איפשהו שטיפוסים אוהבי סיכונים מעשנים יותר. ואז זה התחבר לי.  כשאנחנו עושים משהו גרוע לעצמנו, התפיסה שלנו היא של רולטה רוסית. יש כדור אחד איפשהו בתוף, ואולי יצא לנו לירות בעצמנו, אבל הסיכוי קטן (כולם עושים את זה) – אז אפשר לנסות. ואז אנחנו אוכלים סופגניה או שתיים ואין לנו סכרת, והנה שוב שיחקנו רולטה רוסית וניצחנו. בעצם כנראה שזה מוגזם הסיפור הזה, וזה רק הטבעונים ההזויים שמטיפים מוסר, ואולי הם בכלל מנסים למכור לנו סויה. אז אנחנו מעשנים והנה אין לנו סרטן ריאות, והילדים שלנו שורצים מול הטלויזיה והנה הם לא שמנים יותר מאחרים, כך נדמה, וגם אם כן זה מולד, בקיצור, שוב שיחקנו רולטה וניצחינו – אין סכנה אמיתית. ואולי לנו יש מזל מיוחד. ובעצם די כיף לשחק רולטה רוסית ולנצח את המערכת.

פה גברים ונשים קצת שונים, אגב. בהכללה כמובן, אני חושבת שנשים כן נכנסות לסטרס מהרולטה הרוסית הזו ויודעות שיש כדורים בתוף, ואילו הגברים, גם כאשר יש להם כרס ובדיקות דם גרועות ואפילו איזה התקף לב קטנטן, עדיין אוהבים להרגיש שהם מנצחים את המערכת, וזה כזה שטויות כל הקשקושי בריאות האלה.

למעשה, זו טרמפולינה שקשורה בהרבה חוטים

ובעצם… זו טרמפולינה. הגוף שלנו (וגם הזוגיות, ילדים) הוא טרמפולינה שעליה אנחנו קופצים. משטח עגול שקשור למסגרת יציבה בעזרת המון, המון חוטים. ממש הרבה. ובכל סיגריה שאנחנו מעשנים אנחנו חותכים חוט אחד. אבל רק אחד. זו לא בעיה גדולה. ובכל מיכל גלידה שאנחנו אוכלים – חותכים עוד חוט. בכל שבוע שבו הספורט היחיד שלנו היה מהחניה (כמה שיותר קרובה!) למעלית (מי חושב על מדרגות?), אנחנו חותכים עוד חוט. במשך שנים אנחנו חותכים המון חוטים וזה עדיין בסדר, טיפה מקרטע אבל בצורה נורמטיבית, ועדיין אנחנו ממשיכים ליהנות מהנצחון שלנו ברולטה הרוסית. עד לרעידת האדמה. מגיע החוט שאחריו אנחנו כבר נחבטים ברצפה. נפח הריאות שלנו פשוט לא מספיק כדי לנשום. כלי הדם ברגליים שלנו קורסים. אנחנו בבית חולים או לאט לאט מפסיקים לתפקד. או שהגב והברכיים כואבים מדי מכדי לעשות כל ספורט שהוא. וכבר כואב לנו ללכת.

להתחיל לקשור בחזרה

תהליך השיפור הוא הפוך. כמעט תמיד עוד אפשר להתחיל לפעול לטובת עצמנו, והיקרים לנו לקשור בחזרה את החוטים של הטרמפולינה. חוט אחר חוט. זה לא בא בקפיצות דרמטיות – תרופות פלא או יעוצים קצרים ויקרים. זה בא בצעדים קטנים ומתמידים. הליכה בחוץ בערב, שוב ושוב. יוגה. שחיה. מדיטציה או פוקוסינג. סלט טוב או שייק ירוק. יום אחר יום.
לפעול בדרכים יסודיות. היום. לא מחר ולא בעוד 10 שנים. בשביל זה צריך לייצר דחיפות – כי לא באמת דחוף לקשור חוט אחד בטרמפולינה, או להפסיק לחתוך חוטים לפני שנפלנו על הישבן – ואנחנו אלו שצריכים לייצר את הדחיפות הזו.

נ.ב. אם הספר אצלכם ואתם רוצים למפות קצת יותר את מצב הטרמפולינות השונות בחייכם, אפשר לפתוח אותו ישר על ההתחלה, בעמ׳ 8.