ריצה, קורונה והפתעות רעות

אני אחרי 4 שיחות ברצף, האחרונה מרגשת במיוחד. סטודנטית צעירה ומבריקה עם כמה בעיות שונות, שלא ידעתי אם אני יכולה לעזור לה. הבטחתי שיחה אחת ונחליט, והתחלתי לעבוד איתה עם הרעיונות מתוך המאמר הזה.

את פיסיקאית, גם אם את נכשלת בכל הבחינות. זו מי שאת, זו התשוקה שלך, וזה מה שאת צריכה לעשות.

זה עבד. היא יצאה מאושרת ורגועה מהשיחה.

הראש שלי מתפוצץ ממחשבות, מהתרגשות ומשמחה. יוצאת לריצה כדי להשתחרר קצת, לפני השיחות של אחה"צ. אוזניות על הראש, אני מדברת עם גיא, בן הזוג שלי. סוגרים את השיחה, ואני מוציאה את הטלפון. יש עוד חברה שרציתי לדבר איתה. מתחילה לחייג.

מכה נוראית בפנים

נופלת על הרצפה. מתחילה לבכות. האנשים הראשונים ניגשים אלי. רוצים לתת לי מים ולעזור לי לקום. אני לא רוצה שום דבר, בטח לא לקום. עדיין מסוחררת לגמרי ובהלם. אני אומרת שאני צריכה רגע לשבת בשקט. הם שמים לידי חבילת טישו קטנה והולכים לדרכם.

יושבת, בוכה ובוכה. מבינה שקורה משהו רע, עוד לא ברור לי מה. אחרי דקה או שתיים מבינה. נתקלתי בשורת קוביות בטון נמוכות, ואני על הרצפה, באמצע טיילת לואי. מסתכלת על הרגליים שלי. בשוק שמאל פעור חור די גדול. בברך ימין פעור חור קטן. קצת דם נוזל. הפה שלי לא בסדר ולא מרגיש נורא. עדיין בוכה, אבל פחות. לבושה רק בבגדי ריצה קצרים, ויודעת שבקרוב יהיה לי קר.

קחי את החולצה שלי

אישה עם תינוקת בעגלה נעצרת לידי. מושיטה לי בקבוק מים ואומרת שאני צריכה אמבולנס. אני מסתכלת על החורים ברגליים ומסכימה איתה. היא מנסה לחייג למד"א ולא מצליחה. אני מנסה גם, לא מצליחה. אישה אחרת נעצרת לידנו ומצלצלת למד"א. אני מבינה שמשהו לא בסדר עם הטלפון שלי. ואז האישה הראשונה אומרת, אולי הסים שלך יצא? תכניסי אותו בחזרה. בינגו, לפחות יש לי טלפון.

קר לי, אני אומרת לה. אולי יש לך בתיק איזה בגד בשבילי? היא לובשת חולצה וג'קט. פושטת את החולצה שלה, נותנת לי אותה, ולובשת בחזרה את הג'קט. מתנצלת שהיא צריכה לזוז – התינוקת לא לבושה מספיק, ועכשיו גם היא לא. אני מודה לה ונשארת עם האישה השניה עד שמגיעים החובשים ממד"א.

חבישות, לאמבולנס ולמיון. 7 שעות אח"כ אני בבית עם שוק תפורה, ברך מודבקת, חניכיים תפורים, פנס בעין, לחי נפוחה, זרוע חבולה ועוד כמה שפשופים. מגיעה הביתה ומתחילה לבכות שוב. הבת שלי מחכה לי ערה. מטגנת לי שתי ביצי "עין" על אורז, חותכת לי גם מלון, ואני נכנסת למיטה. פצועה, בסדר סה"כ, עדיין בהלם, מנסה להבין מה הלך פה.

יש לי בלי סוף סיפורים מאותו יום נוראי, טובים ורעים. בחרתי בארבע נקודות. אנחנו בתחילת משבר הקורונה, אז המחשבות שלי קושרות יחד את האירוע הפרטי שלי יחד עם האירוע הציבורי שעובר על כולנו כרגע.

1. אזהרות הן חלשות

כשיצאתי מהבית לא חיכה לי שלט ביציאה:

את תגיעי היום ממש פצועה למיון.

אם תצאי לריצה כרגיל בבגדים קצרים ובלי שום דבר נוסף איתך, תגיעי לבית חולים בלי כלום: בלי בגדים ארוכים, בלי כסף לאוכל, אולי אפילו בלי טלפון. בלי שום דבר לעשות כשתחכי שעות.

גם לא קיבלתי SMS אזהרה:

כשתסתכלי בטלפון כדי לחייג, לא תבחיני בקוביות בטון שעומדות שם ופשוט תרוצי לתוכן בעוצמה. תיפלי על הראשונה, תעופי עם הבטן על השניה ועם הפנים על השלישית.

כבר כתבתי על זה ואני אמורה לדעת: אזהרות הן תמיד חלשות, גנריות, ומגיעות מנסיון של אחרים – שנראה לנו שונה ורחוק. האופטימיות הבסיסית של "לי זה לא יקרה" חזקה יותר מאשר אזהרות. אומרים שצריך להזהר עם טלפון כי זה מסוכן. אבל זה לא מרגיש מסוכן. כל כך הרבה פעמים התסכלתי בטלפון ולא רצתי לתוך קוביות בטון. גם בנהיגה הבטתי בטלפון פה ושם. לא כתבתי סמסים מעולם,  אבל חייגתי. אותו דבר שעשיתי עכשיו.

אותו דבר עם מערכת הבריאות. שנים רבות שמתריעים שהצוות והציוד שחוקים. spread too thin, "מרוחים דק מדי". לא היה שלט שאומר:

בפברואר תתחיל מגיפת קורונה בסין, וכשהיא תגיע לארץ, עלולים בבת אחת להיות כל כך הרבה חולים שצריכים טיפול והנשמה, שלא נוכל להתמודד עם זה בכלל, כאשר גם ככה חסרים אנשי צוות וציוד.

היו התראות, המון, אבל הן לא מרגישות מסוכנות כל כך.

המחיר של הענות לאזהרות נראה גבוה מדי ביחס לסכנה שלא מורגשת כחזקה. ולכן,

דבר רע תמיד קורה פתאום

ברגע אחד אני שמחה ורצה בקלילות, ועולם כמנהגו נוהג – עובדים, לומדים, נוסעים ברכבת. יש לנו מעסיקים במצב תקין או לקוחות שרוצים אותנו ויש להם בטחון כלכלי לשלם. הילדים מאופסנים במערכת החינוך ואולי אנחנו בכלל עובדים על אקזיט לסטרטאפ או מעבר לקריירה שניה. ברגע הבא, הפרצוף שלי נחבט חזק בבטון, אין בי"ס, אין רכבת, לחלק מהאנשים אין עבודה או לקוחות ואולי תיכף יהיו עלינו הגבלות תנועה. וודאות בטח שאין.

2. מי היה איתי במיון

כשישבתי על המדרכה וחיכינו לאמבולנס, אותה אישה שאלה אותי שוב ושוב: למי את יכולה להתקשר? מי יבוא להיות איתך?

לא חשבתי שאני צריכה שמישהו יבוא להיות איתי. כמה תפרים ברגליים, עברתי את זה פעמיים עם הבן שלי כשהיה קטן. לא סיפור גדול. אני אצא משם תוך שעה, שעתיים. דבר ראשון כתבתי ללקוחות של אחה"צ, שאני באיחור. אולי אוכל לדבר איתם בערב, אעדכן.

כתבתי גם למשפחה:

נפצעתי קצת, אני בדרך למיון, הכל בסדר, לא צריך לבוא.

כתבתי לבן זוגי גיא הודעה דומה. לילדים – שלא ידאגו שאני מתעכבת. לכולם אמרתי אותו דבר. אני בסדר ואני מסתדרת. דחיתי באדיבות את כל מי שהציע להגיע אלי.

אחרי כמה שעות טובות במיון, שבהן באמת היתי די רגועה, דאגו לי לקצת אוכל ולשמיכה וטיפלו בי יפה – איבדתי סבלנות והתחלתי לבכות שוב. הבנתי שמה שקרה באמת הוא בפנים, ולא מה שאני רואה מול הפנים. תפרו לי את החניכיים ואמרו שאני צריכה מחר ללכת לבדיקה, כי יתכן נזק. עכשיו כבר היתי המון שעות בלי ארוחה נורמלית – מהבוקר, בעצם, בלי בגדים כמו שצריך, בכאבים, דואגת, ולבד.

למה סידרתי שאהיה לבד

התחלתי לשאול את עצמי למה סידרתי כך שאהיה לבד. למה מתוך כל כך הרבה משפחה וחברים אוהבים, שהיו עוזרים לי בשמחה, נשארתי לבד כל כך הרבה שעות, בחוויה כזו. שבלילה כבר התחלתי לצאת מההדחקה שלי ולהבין שהיא טראומטית.

היו לי תשובות שטחיות. לא רציתי לסכן אותם בהגעה לבית החולים. אני לא אוהבת שדואגים לי ולא אוהבת דרמה. היה לי נוח לשבת רגועה ולקרוא מאשר שיתחילו להכנס סביבי ללחץ. לא רציתי להטריח את גיא והמשפחה לנסוע שעות, וגם חשבתי שאצא משם מהר. מי כמוני יודע שזה רק קצה הקרחון.

למחרת גיא כבר היה איתי, ועזר לי להתקלח ולחפוף ראש (אסור להרטיב את החבישה בשתי הרגליים… ). כשכתב לי למחרת בבוקר "גיבורה שלי", הבנתי משהו.

זה הדבר היחיד שאני מוכנה לשמוע ממישהו, או להרגיש. שאני גיבורה. שאני חזקה. שאני יכולה להסתדר. שאני עצמאית. שלא משנה מה יקרה, אני על הרגליים. גם פיזית – זרקתי מהר מאוד את כסא הגלגלים הצידה והלכתי ממקום למקום. בגלל זה נשארתי לבד. כי לא היתי מוכנה שמישהו ירגיש, יגיד לי או שאני ארגיש – שאני ברגע של חולשה. שאני תלויה. צריכה עזרה. שקרה לי משהו רע.

אני חזקה – עד גבול מסוים. רק לא אם אני מרגישה חלשה.

3. עבודה טובה היא תמיד בהתנדבות

אחרי צילומים, בדיקות, חיסון טטנוס, אנטיביוטיקה לוריד, תפירה, הדבקה ועוד, קרוב ל – 10 בלילה, אני מגיעה לרופא אף אוזן גרון. הוא צריך לבדוק את הפה שלי. לובש כפפות, מכוון תאורה ומרים לי את השפה. מתחיל להסתכל, ומדבר תוך כדי:

עברת טראומה. חתיכה קטנה מהחניכיים חסרה. החניכיים זזו. אני לא חושב שאני יכול לעשות משהו עכשיו. בעצם כן. זה יכאב קצת, אני מנסה להזיז לך אותם למקום. מזיז. אם זה כואב מדי תגידי. ומחר תלכי לרופא שלך שיבדוק אותך.

אני בוכה בשקט אבל נושמת ולא זזה, נותנת לו לעשות את זה. ואז הוא אומר:

אני כן יכול לשים פה כמה תפרים.

הולך וחוזר עם אחות וציוד.

ברגע הזה, מתוך כאב, עייפות, דאגה ודמעות, אני מבינה מה קורה פה. באמצע הלילה, אחרי מי יודע כמה שעות על הרגליים וכמה חוויות קשות שהוא עבר היום, הרופא הזה עושה עבודה טובה. טובה מאוד. הוא יכול לשחרר אותי מכאן. להגיד לי ללכת לרופא שלי מחר. בשביל מה הוא צריך עוד ניתוח על הראש? אף אחד לא יודע מה הוא צריך לעשות עכשיו. אני בטח שלא. הוא האחראי כאן, אף אחד לא יבוא אליו בטענות.

אבל הוא בוחר לעשות עבודה טובה. זה מי שהוא. הוא רופא. הוא יעזור לי כמה שהוא רק יכול. כמו הסטודנטית עליה כתבתי בהתחלה, זו המהות שלו. אותו דבר עם האחות. היא עושה כמיטב יכולתה להענות לכל מה שהוא ואני צריכים. היא רואה שאני בוכה קצת, ומלטפת את פני בעדינות. כי זו מי שהיא.

הם עושים עבודה טובה בהתנדבות. כמו רוב רובם של אנשי הצוות שנתקלתי בהם באותו היום. רופאים, מתמחים, אחים, אנשי צוות אחרים. הם עוזרים לחולים, עוזרים אחד לשני, עושים מה שהם יכולים. שוטפים ידיים ומחטאים אותן שוב ושוב. מדברים בסבלנות גם כאשר אנשים חסרי סבלנות כלפיהם. באותה המידה, יכולים היו לעשות עבודה גרועה, לוותר לעצמם, לוותר על פרוצדורות שלחולים נראות מיותרות. הם עושים עבודה טובה כי זו הבחירה שלהם. יום למחרת הלכתי למומחית חניכיים שאמרה שהתפירה שאותו רופא עשה לי במיון באמצע הלילה היתה מושלמת.

זו גם מערכת שמאפשרת את זה. מאפשרת לאנשים האלה להתנדב ולעשות עבודה טובה. זה היה מורגש – כל בית החולים הזה (בני ציון בחיפה) פעל באווירה טובה. זה לא אדם אחד שמייצר את זה.

4. מה קורה כשעושים כלפי טעות

לפני 17 שנים ילדתי את בתי הבכורה בלידת בית. נקרע לי קצת הפרינאום, הגעתי לבית חולים לתפירה, והרופא שתפר אותי כעס עלי. הרגשתי את זה. הוא היה עצבני, נזף בי ועבד בתנועות גסות. ידעתי שהוא לא אמור לתפור אותי ולא עושה עבודה טובה. בגיל צעיר של 27, אחרי לידה כואבת, לא הצלחתי למצוא בעצמי כוחות לעצור את הסיטואציה. שתקתי, סבלתי, ואחרי שנה עשיתי ניתוח לתקן את הגובלן הלא מוצלח שהוא עשה.

אחרי כמה טעויות דומות, למדתי. אני צריכה להקשיב לעצמי. אם אני חושבת שקורה משהו לא נכון כלפי אני צריכה לעצור את זה. זה התפקיד שלי.

הפעם היתה לי הזדמנות נוספת. בתוך טיפול באמת מסור ויפה שקיבלתי, היו פעמיים שרופאים פעלו לא נכון כלפי, בהסח הדעת. בפעם הראשונה, רופא ניגש להביט בפה שלי. ראיתי אותו מתקרב בידיים חשופות, בלי לשטוף אותן וללא כפפות, והתבלבלתי. ידעתי שזה לא נכון, אבל המחשבה שלי היתה איטית מדי. הוא הרים את השפה שלי ונרתעתי. מבין את טעותו, ביקש ממני להרים את השפה שלי בעצמי.

פעלתי מאוחר מדי. אנחנו בתקופת הקורונה, וחיידקים מסוכנים ועמידים יש בבית חולים כבר שנים. הוא לא אמור לגעת ככה בפה שלי, מקום לח וחשוף להדבקה מהירה. עוד דוגמא שבה לא הקשבתי לעצמי מספיק מהר וברור. בפעם השניה שבה קרה דבר דומה, למחרת, נרתעתי אחורה ממרחק משמעותי. לא נוגעים ככה בפה שלי. הרופאה אמרה, את צודקת, תיכף אלבש כפפות ואבדוק אותך כמו שצריך.

כשלקוחות מאפשרים התנהגות לא נכונה כלפיהם, אני אומרת להם שהם מחבלים ביחסים. שהם צריכים לשמור על הגבולות שלהם לטובתם, לטובת הקשר ולטובת האדם שני. לא קל לשמור על הגבולות שלנו, כי יש לנו פחד מפגיעה ועימות, והטיה לעבר הרמוניה. אבל אנשים טועים. גם טובי הלב והמקצועיים. והתפקיד שלנו הוא לסמן ברור כאשר עוברים על הגבול שלנו, ולשמור עליו. לטובת כולם.