רצון לא אמביוולנטי דוחף לפעולה

רצון לא אמביוולנטי דוחף לפעולה. ילדים קטנים ינסו שוב ושוב לקחת את העוגיות מהארון, לטפס על מתקנים גבוהים, לקבל תשומת לב. אין להם מעצור פנימי. יש להם רצון נטו, והם פועלים לפיו.

אם מישהו היה אומר לכם שמתחת לאחת המרצפות בבית שלכם מסתתר יהלום גדול ויקר, היתם מיד ניגשים למשימה. הופכים אחת-אחת את כל המרצפות, עד שתמצאו אותו.

לא היתם נכנסים קודם לפייסבוק לשעתיים, אומרים שיש לכם אלרגיה לאבק שתחת המרצפות, או שאתם לא באמת אוהבים כסף ויהלומים.

אם לא היתם יודעים לשחרר מרצפות, היתם משיגים עזרה מיידית. לא היתה אמביוולנטיות.

בחיים אין וודאות איפה נמצא היהלום או מה שאנחנו מחפשים, ועם זאת, רובנו יודעים מה הפעולות שכדאי לנו לעשות. אולי זה הרבה עבודה, אבל זה ברור.

אם אנחנו רוצים זוגיות אנחנו צריכים לצאת לדייטים. אם אנחנו רוצים תואר אנחנו צריכים לשבת וללמוד. אם אנחנו רוצים להרגיש טוב פיזית, מעל גיל מסוים, אנחנו צריכים לעשות ספורט כלשהו.

אם אנחנו לא עושים את זה, יכולות להיות כמה סיבות עיקריות:

• יש בנו מקום שרוצה הפוך. למשל, לא להיות בזוגיות. לא להשיג עבודה.
• אנחנו מכורים ברמה משתקת, יותר ממה שאנחנו מודים בו. למשל לסדרות/ רשתות חברתיות/ וואטסאפ אבל יכול להיות גם לסיגריות, סמים או אלכוהול.
• קושי קליני לא מטופל כמו הפרעת קשב או דכאון.

אין טעם להלקות את עצמנו – בכל אחד מהמקרים האלה אפשר להשיג עזרה – ומצד שני אין טעם להיות אופטימיים סתם. "מחר אקח את עצמי בידיים" – רק אם תסירו את המעצור.