שלבים להוציא את הדוק השחור

אני רוצה זוגיות, ילדים, משפחה, היא אומרת לי. רואת חשבון. היו לי כמה קשרים ארוכים, אחד מהם מאוד טוב אבל הבחור צעיר מדי, לא marriage material. היה עוד משהו טוב שנגמר לפני די הרבה שנים. מאוד יפה, חכמה, מצליחה, נעימה, אישה כיפית.

את יוצאת לדייטים? אני שואלת, ויודעת מראש את התשובה: בקושי. אולי פעם בכמה חודשים. אני לא מאמינה באתרי היכרויות, לא יוצא מהם כלום. מעדיפה לפגוש בעולם האמיתי. אז מדי פעם מישהו משדך לי מישהו. קשה מאוד למצוא.

מה קורה כשאדם נחוש

יש אנשים שמגיעים אלי נחושים למטרה שלהם. קרה לי כמה פעמים שנשים דתיות הגיעו אלי ואמרו לי משהו כזה: שלום, יש לי תקציב לסדרת אימון אחת בלבד, 12 שיחות. אני רוצה להתחתן ואני אעשה כל מה שתגידי לי. היו גם מצבים שבהם אנשים אמרו לי דברים כגון: שלום, התפטרתי, יש לי דמי אבטלה רק לחצי שנה וילדים לפרנס. אני צריכה לקוחות מיד. כשמישהו נמצא במצב הזה, זה כוח עצום. זה עובד. שוב ושוב. אבל היא לא היתה שם כלל וכלל.

ספרי לי עוד מה קורה איתך. אני גם מעשנת גראס. לא מעט. בערב אני באה היתה מהעבודה, מותשת, צופה בסרטים ומעשנת. גם סיגריות. אני לפעמים פוגשת חברות או משפחה. אבל אחרי יום עבודה ארוך אני מעדיפה את השקט שלי ומעשנת. קשה לי עם הדירה הריקה וגם צריכה את השקט. זה די הרבה שנים.

יש חלקים במצב שברורים לי, וחלקים שאני לא יודעת. מה שברור לי: היא במלכודת (כמו כל סוג של התמכרות). אם היא תסיר את הפלסטר – העישון – זה יכאב. הבדידות תכאב יותר. אבל אם היא לא תסיר אותו – לא יהיה ריפוי. עובדה. היתה לדרך הזו מספיק הזדמנות להוכיח את עצמה. זה לא קרה.

מה יש מתחת לפלסטר

מה שאני לא יודעת – מה עוד יש מתחת לפלסטר הזה, ומה שלבי הריפוי שידרשו עד שאפשר יהיה להסיר אותו. לפעמים יש לי ניחוש – צלצל אלי גבר ואמר שהוא לגמרי תקוע בחיים, איכשהו ידעתי שזה קשור לנישואים שלו. אבל הפעם אני לא יודעת. היא נראית לי אחלה. אני לא יודעת למה היא לא יוצאת לאיזה 30 דייטים ובוחרת לה מישהו לבנות איתו משפחה וחיים משותפים.

אנחנו יוצאות לדרך יחד. דרך שנמשכה שנתיים. השבוע אמרתי לה – את משוחררת, דרלינג. אני פה, אבל את לא צריכה אותי כרגע. תזרקי אותי כמו קביים שמחזירים ל"יד שרה" – את הולכת! היא לא מעשנת כבר חודשים, היא בכושר, מרגישה טוב, רשומה לכל האפליקציות, יוצאת לדייטים, כבר היה קשר לא רע בכלל של כמה חודשים, שנגמר, והיא ממשיכה. ממוקדת, יודעת מה היא רוצה. אני רואה את זה קורה תוך כמה חודשים. אין מעצור. עכשיו היא כמו הנשים הדתיות עליהן סיפרתי.

מה היה צריך לקרות

אנחנו יושבות, מתרגשות. מחשבות תאריכים, רואות שזה לקח שנתיים. אני אומרת לה: בואי נרשום על דף את כל התהליכים שהיית צריכה לעבור כדי להגיע לאן שאת עומדת עכשיו. כמה דוקים הינו צריכות להוציא, בסבלנות, בדמעות, בהתרגשות, במאמץ, לפני שיכולנו להוציא את הדוק השחור.

מוכנים? זה ארוך ומדהים. כדי להגיע למקום טוב ואקטיבי בחיים, ולהתחיל ברצינות לבנות לעצמה זוגיות, היא היתה צריכה:

• לאזור כוח לצאת ממקום העבודה שלה. הוא לא היה טוב לה.
• לעבור לירושלים. היא לא אהבה את חולון, וכל הזמן אמרה שהיא רוצה לעבור לירושלים. אף אחד לא הבין מה יש לה לחפש שם (גם אני לא), חוץ מחברה טובה שגרה שם. אבל היא הרגישה שזה מה שיהיה טוב. אז היה תהליך – של לדייק לעצמה את הרצון הזה, לחזק את עצמה אל מול הדעות של משפחתה וחבריה, ואז לעבור.
• כדי לעבור – היתה צריכה למצוא לעצמה מקום עבודה טוב בירושלים, נכון? ואם כבר, על הדרך, למה לא:
• לקבל משכורת יותר טובה. ב – 30% יותר. (זה היה רעיון שלי. אני תמיד מנסה את זה עם אנשים. במיוחד עם נשים). גם זה דרש קצת עבודה של חיזוק אסרטיביות ותפיסת הערך המקצועי שלה.
• הלאה. אנחנו בירושלים, הנוף והאויר מדהימים. לגמרי. אבל… הקשר עם החברה הטובה, ממש כמו אחות – מכיל בעיות. זה לא חדש, אבל עכשיו עם הקירבה הפיזית הן צפות לפני השטח. אז גם כאן יש לנו עבודה חשובה. כי אם הקשר הכי חשוב שלך לא עובד – זה לא טוב.
• פה כבר מצבה טוב – עבודה טובה, שכר טוב, טוב עם חברתה הקרובה – ודייטים אין. אני חושבת שזה בעיקר כי היא עדיין עמוק בסבך ההתמכרויות. גראס, סיגריות וגם פיצות, בורקסים וגבינות שמנות. על ספורט אין מה לדבר. כל זה מייצר שמנמנות קלה – אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא הכובד והעייפות הנוראיים שהתנהלות כזו מסבה. לא הרבה יודעים, אבל לעזור בגמילות אלו ואחרות הוא תחביב-צד שלי. קדימה, גראס הוא הראשון. הוא זה שיוצר את הבידוד החברתי. היא ניסתה להגמל בעבר – והפעם זה עובד. ביי ביי גראס, בקלות מפתיעה. צפי להפתעות, אני אומרת לה, חוץ מהתקציב שמתפנה.
• יש לי בעיות בעבודה, היא אומרת, הם מטפסים לי על הראש. נכון, אני אומרת, אני מבינה למה. את נחמדה מדי והם מנצלים אותך. את קצת הטיפוס המרצה. ואנחנו עובדות על זה. בהצלחה! תוך זמן לא ארוך המצב שלה משתפר בעבודה. זוכה ליותר הערכה והכרה, ואפילו מקבלת העלאת שכר נוספת.
• מנסות להכניס ספורט לתמונה. זה ירים אותך, אני אומרת לה. אבל זה לא הולך.
• היא לא מצליחה לוותר על הסיגריות עדיין, אבל יורדת מקפה לחלוטין, וגם בהדרגה מורידה חלק מהאוכל השמן והכבד מהתפריט. משתתפת באיזה ניקוי רעלים של גורואית מוצלחת, ויחד עם כמה טיפים אישיים שלי – מתחילה להבין מה האוכל שנכון לה. זה לא יציב – הרבה עליות וירידות – אבל פה יש שבוע נקי, שם שבועיים. עכשיו נפילה אולי תהיה בורקס אחד אבל לא מגש פיצה שלם לעצמה. האפקט של זה משמעותי – עוד פלסטר שיורד.
• יום אחד היא אומרת לי – אני לא יכולה להשאר שכירה במשרה מלאה ולהתחתן. העבודה הזו שואבת ממני כל טיפת אנרגיה. אני מודה, זה טוויסט בעלילה שלא צפיתי. היא מצליחה, מרויחה ומתקדמת. אבל אני יודעת שכשמסירים פלסטר גדול (גראס יומיומי, פיצות ומאפים…) יהיו הפתעות. אנחנו מדברות על מעבר לעצמאות ואולי העסקה חלקית. והיא עושה את זה! אנחנו משקיעות אנרגיה מחשבתית במעבר. יקח זמן להגיע לרווחים שהיא רוצה – אבל היא בסדר גמור. משוחררת. שיכורת חופש ועובדת בחריצות. (כמה חודשים אחרי שהמאמר נכתב וסה"כ חצי שנה אחרי העזיבה – היא מרוויחה מעולה. אחת הדוגמאות המוצלחות של מעבר לעצמאות).
• היא יכולה להפסיק לעשן. זה היה המשרד. היית צריכה לעשן כדי להחזיק מעמד במשרד, אני אומרת. זה והבדידות, היא מוסיפה. כן. זה כואב יותר עכשיו.
• מגיעה תקופה של הרבה דמעות. עולים כאבים ישנים, מהילדות, מקשרים קודמים. אנחנו נזכרות, מעבדות, מבינות. כל קשר משמעותי מעלה זכרונות כואבים, ואנחנו מנתחות אותם בנפרד וגם יחד, כתמונה כוללת. זו עבודה שמצד אחד תמשך כל החיים, ומצד שני – אחרי כמה חודשים יורד מאוד מפלס הכאב, ומגיע לרמה רגילה. שבה לפעמים יש זכרון כואב. לא משתלט, ומאפשר המשך עיבוד.
• אנחנו מסמנות נושאים עמוקים נוספים שדרשו עבודה, קשורים ל"ארבע הנטיות". יש לה נטיה של מורדת יחד עם נטיה של מרצה (obliger). שניהם מגיעים ממקומות עמוקים וחשובים – צורך עצום בעצמאות וגם צורך עצום בקירבה – אבל תפסו כוונים לא פרודוקטיביים. המרד נותב יותר מדי לפעולות מזיקות ופחות מדי לעבר היצירתיות, האמנותיות והשאפתנות העצומות שלה. הריצוי נותב לתקשורת פאסיב-אגרסיב במקום לקירבה אמיתית, קשובה.
• כל זה מוביל לצעדים גדולים בקשרים המשפחתיים שלה. אנחנו עוברות עליהם אחד אחד.
• לקראת סוף התהליך היא הצליחה סוף סוף לאסוף את עצמה ולהתחיל לזוז פיזית. יוגה והליכות – ודי מהר התחושה הפיזית כבר שונה מאוד. אנרגיה וכוח.

יום אחד זה די בסדר

יום אחד כל זה היה די בסדר. עצמאית עסוקה, מרויחה ושמחה, לא מכורה, עושה יוגה ומרגישה טוב. קשרים חברתיים טובים ומעמיקים עוד, קרובה למשפחה. והנה זה מגיע – הדייטים. יאללה, אני איתך. מכל דייט לא מוצלח היא מבינה. את מי היא מחפשת היום. לא בעבר, עם הקשרים הטיפוליים הכושלים. היום. מי זה צריך להיות. יש פה עבודה – אבל די מהר זה קורה. דייטים יותר מוצלחים ואז – קשר שנראה מעולה. לגמרי. חגיגה אמיתית. כתבתי כאן על השלב הזה שלה – שמעניין בפני עצמו.

כאן היה עוד שלב של העבודה שלנו – להסכים להכנס לקשר איתו, וגם לעבוד על נושאים שכבר עלו בתוך הקשר. ריצוי, מרד ועוד. הקשר היה טוב מאוד, אבל – לא. Good, but no cigar. לא מתאים עד הסוף. היה צריך לצאת ממנו בצורה טובה ומכבדת – אבל לא למשוך. בעבר משכה קשרים הרבה יותר מדי זמן.

ואחרי זה – אנחנו פה. מקום טוב. סופר-ממוקדת. זה יקרה. אני מאמינה שנמשיך לעבוד יחד כאשר תכנס לקשר הטוב הבא, כי ללא ספק יעלו שם נושאים. אבל נושאים טובים!

על זה פרופ' ג'נדלין אמר, כששאלו אותי מהי בריאות נפשית.

בריאות נפשית היא בעיות חדשות.

יש לי גם מיקרובלוג!

הודעות והקלטות קצרות. כווני חשיבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה,
בוואסטאפ – הודעה אחת ביום ורק ממני. כאן מצטרפים.