תסמונת האישה המוכה

זוכרים את הסרט הספרדי "קח את עיני"? הבעל נהג להכות את האישה מכות קשות, משפילות. היא לא עובדת למרות שיש לה מקצוע. כאשר היא מחליטה לצאת לראיון עבודה, באותו הבוקר הגבר הכה אותה בפניה ונעל אותה מחוץ לבית בבגדים תחתונים. אחרי כל פעם כזו היה מתנצל, אומר לה שהוא אוהב אותה, והיה להם סקס מדהים. היא אהבה אותו. הבעל הלך לסדנה של גברים מכים, ועדיין, זה המשיך. האישה החלה להתנדב במקצוע שלה, והתחברה לשתי נשים שרצו לפתוח עסק יחד איתה. הבעל שוב התנגד והכה אותה, ואז האישה עזבה אותו.

איך את יכולה לעזוב אותי?

שאל.

אני כבר לא אוהבת אותך

היא הביטה בעיניו ואמרה לו:

אני כבר לא אוהבת אותך.

זה היה רגע מדהים בסרט. כבר התרגלנו לכך שהיא אוהבת אותו. האהבה שלה היתה הכבלים למצב הנורא הזה. אבל פתאום היא מוכנה לצאת משם. סוף סוף היא לא אוהבת אותו. הללויה. היא השתנתה. היא הפסיקה לאהוב את מי שבכוח הזרוע ניסה להשאיר אותה קטנה, חלשה, מושפלת. היא לא היתה מוכנה לקבל יותר את המצב הזה. היא לא אוהבת את המצב הזה יותר, ולא אוהבת את מי שמנסה להשאיר אותה שם.

מי משאיר אותנו איפה שאנחנו?

יש לנו תחושה שאנשים אחרים, או נסיבות, הם שמשאירים אותנו במקומות שאנחנו לא רוצים להיות בהם. כאשר אנחנו מסתכלים על אנשים אחרים, כמו על האישה בסרט – ברור לנו שהם עצמם מוכנים להשאר שם. אוהבים את הסוהר. האישה הזו לא היתה חסרת אונים, כמו אם לששה ילדים וחסרת השכלה, שכמעט אין לה אפשרויות. היה לה ילד אחד ומקצוע. ועדיין, לא פשוט להגיע לרגע שבו בנתה מספיק עוצמה פנימית וחיצונית כדי לומר:

מספיק. לא אוהבת.

אני אוהב לעשן

אבל לא רק אנשים אחרים עושים את זה. גם אנחנו מנהלים יחסי אהבה-שנאה עם הרבה דברים. למשל סיגריות, אלכוהול, שוקולד או בורקסים בכמויות, טלויזיה, גלישה והרגלים התמכרותיים אחרים. יש אנשים משכילים וחכמים שאומרים משהו כזה: אני לא רוצה להפסיק לעשן. אני אוהב את זה. ומעניין, מהי האהבה הזו? ההרגלים הללו מסבים לנו עונג פיזי. כמו הסקס של הזוג בסרט. ואנחנו קוראים לזה אהבה. לפעמים אנחנו מאשימים את הגורמים עצמם, כמו את יצרני הסיגריות שבדם קר מפתחים את החומרים הממכרים ביותר (וגם אני מאשימה אותם). אבל גם אנחנו חלק מהעניין. אנחנו כמו האישה המוכה: תמורת סקס ותחושת בטחון מזויפת אנחנו מוכנים לוותר על כל מה שאנחנו חולמים עליו.

האם אנחנו בדרך?

אנחנו הרי לא נשיג את זה ככה. לא נהיה בריאים ונרגיש טוב לאורך שנים, אם נעשן ונהיה שמנים כל כך. לא נתקדם בחיים, לא נפתח עסק, נלמד או נפתח את הקשרים הרומנטיים או המשפחתיים שלנו אם נשקיע שעות מדי יום מול המסך. לא נצליח ליזום בעבודה ולהתקדם, אם נגלוש חצי מהזמן.

אנחנו לא כמו אותה אישה חסרת השכלה עם שישה ילדים. אנחנו כמו האישה בסרט: כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לעצור ולומר:

לא. אני לא אוהבת אותך. אני לא אוהבת שוקולד וטלויזיה כל היום. יש לי חלומות, ואני הולכת להגשים אותם.

דיברה איתי חוקרת בטכניון שסיפרה לי סיפור דומה. שנים היה לה עניין עם קפה. הוא היה עושה לה מיגרנות ובכל זאת אהבה קפה והמשיכה לשתות. עד שיום אחד איזה מטפל סיני אמר לה:

מה זאת אומרת "את אוהבת קפה"? מה זאת אומרת שאת אוהבת את מה שפוגע בך?

וזהו. שם זה נגמר.

שינויים הם לא ליניאריים

ופה אני רוצה להגיד: שינויים הם לא ליניאריים. יכול להיות שאת במצב הזה שנים. ואת כועסת על עצמך, וחושבת שלא הקדמת לשום מקום. אבל התקדמת. תהליך פנימי בך קורה, יכול להיות שהוא כבר די חזק. יכול להיות שאת על סף שינוי. יכול להיות שאת רק צריכה עוד דחיפה קטנה (ממני, או בעצמך). מזמינה אותך לקרוא מאמר שלם שכתבתי בדיוק על זה – על איך תהליכים הם לא ליניאריים, ואיך מצב תקוע – ושינוי שהבשיל שנים מתחת לפני השטח – יכולים לקרות בבת אחת.

ואם את ביחסים מתעללים באמת

אז את צריכה תמיכה צמודה, דחוף. מדוע? כי הנזק הגדול ביותר שנגרם לך בקשר הזה הוא פגיעה קשה בבטחון העצמי שלך, ואת צריכה עזרה כדי לשקם אותו. קודם את הבטחון העצמי. ואז אפשר יהיה להבין מה עושים הלאה.

 

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם: