תפיסת המציאות נבנית גם מבחוץ

(מעדיפים להקשיב? המאמר בהקלטה)

אנחנו רואים את המציאות בעיניים שלנו ובעיני הסביבה יחד. בתור ילדים רצינו שאמא תסתכל עלינו והתענגנו על המבט שלה:

אמא, תראי!

זה לא רק המבט, זה האישור, הביסוס. רצינו לדעת מה היא חושבת על מה שאנחנו עושים ועל מה שקורה, כדי לגבש את תפיסת המציאות שלנו. חיברנו את התפיסה שלנו עם מה שההורים אומרים ומשדרים, כדי לפתח את הההבנה שלנו של העולם.

התהליך אינו מילולי בלבד. אנחנו סופגים את תפיסת העולם ותפיסת המציאות של ההורה מתוך שפת הגוף שלו, הבעות הפנים, ההתנהגות, טון הדיבור, וגם המילים.

כשנושאים תינוקות במנשא, למשל, פסיכולוגים ממליצים לשאת את התינוק על הצד או עם הפנים להורה – כדי שהוא יוכל לראות את הבעות הפנים שלנו. מבחינתו העולם מפחיד, אבל אם הוא רואה שאנחנו שמחים ולא פוחדים, זה מרגיע אותו. תפיסת המציאות שלו נבנית מתוך תפיסת המציאות שלנו. כשהתינוק יראה אותנו פוחדים הוא יפחד, אבל אז ירגע כשנרגע, ולאט לאט ילמד לשפוט בעצמו את העולם.

שואבים סיפוק ונחמה מהסנכרון

ככל שאנחנו גדלים, אנחנו לא רק לומדים מהסביבה. אנחנו גם מקבלים אישור למה שאנחנו יודעים ומבינים בעצמנו. אנחנו שואבים סיפוק ונחמה מהתחושה שאנחנו מסונכרנים עם אחרים, שאנחנו רואים את המציאות עין בעין. אנחנו מקבלים חיזוק להבנה שלנו, בניה של בטחון עצמי, וממשיכים לפתח את התפיסות וההבנה שלנו – מתוך האישור והבטחון.

בהתפתחות בריאה, אנחנו יכולים ובנויים להכיל סתירות מסוימות בין התפיסות שלנו לתפיסות ההורים. בכל התקופות ובכל התרבויות ילדים מורדים קצת בהורים. אמא אמרה לא לקחת את העוגיות מהארון, אני חושב שזה דווקא רעיון  מצוין. אמא קצת תכעס עלי, ואני אבין שיש בינינו מחלוקת – אבל לא גדולה מדי. אני יכול להסתדר עם זה, ולהמשיך לבנות את תפיסת העולם העצמאית שלי, שניזונה מהסביבה אבל לא מוגבלת אליה מדי.

פגיעות חמורות יוצרות עוות תפיסת מציאות

הבעיה מתחילה סביב פגיעות, ובמיוחד פגיעות של ההורה. כמעט כל הורה מכחיש את הפגיעות שהוא פוגע בילד, וכאן מתחילה הסתירה. אנחנו חווים פגיעה – והיא מוכחשת. אנחנו יודעים שמשהו פוגע בנו – וההורה אומר ומשדר אחרת. מהפגיעות הקטנות, הרגילות, ההגיוניות – אנחנו נשרטים רק מעט. אמי היתה מדי פעם מבטיחה לאסוף אותי מביה”ס או מחוג חליל צד, ושוכחת מזה לגמרי. אחרי שחיכיתי שעה, סרבתי לטרמפים אחרים ולבסוף חזרתי בעצמי באוטובוס, נכנסת הביתה בשעה מאוחרת – היא לא הבינה על מה הדרמה. פגיעה, אבל קטנה. למדתי להיות עצמאית, לא להסתמך מדי על אחרים וגם לא לעשות דרמה – בד”כ. זה חלק ההתאמה של אדם למציאות סביבו – בבית אחרת היתי גדלה אחרת.

במצב של פגיעות חמורות – הורה עם הפרעות אישיות – הסתירה גדולה מדי, לא ניתנת לגישור. העוות שנוצר בתפיסת המציאות של האדם עצום. ההורה מכה, משפיל ואח”כ מחבק ואומר שאוהב. אולי מסתיר את הפגיעה שלו בנו מאחרים. משקר לידנו. פה מתחיל חוסר אמון פנימי. אנחנו מרגישים רע, ואומרים לנו שהכל בסדר. מרגישים שנעשה לנו עוול, וההורה אומר שזה מוצדק. ילד גדל עם תחושה עצומה של אשמה, ערך עצמי נמוך, חוסר הבנה של עצמו ושל אחרים. 

להבין רובד של התעללות

זר לא יבין זאת. מבחוץ קל להבין כמה מכות פוגעות, השפלה, הזנחה. קשה להבין פגיעות של שקרים, הכחשה ועיוות מציאות. מי שלא ספג את ההתקפה הזו על תפיסת המציאות שלו לא מבין את חומרתה. מי שעבר את זה לא צריך הסברים, ואני לא בטוחה שאפשר להסביר למי שלא עבר זאת, או ישב בצורה אינטימית עם אנשים שכן. אולי אפשר להסביר זאת כך: האם מתישהו התבלבלתם בסיטואציה קשה ודווקא בגלל הבלבול לא הצלחתם לצאת ממנה, או נלכדתם בקורים שלה יותר ויותר? זו התחושה, רק עצומה, חמורה ומתמשכת. 

שאלו אותי על הספר של גליה עוז, שעוד לא הספקתי לקרוא. אני לא יכולה לשפוט מבחוץ מה קרה בבית מסוים, אבל חשוב להבין את החוויה הזו, שקשה עד בלתי אפשרי להבין מבחוץ. 

במשבר אנחנו צריכים אחרים

עכשיו לכולנו. כולנו עוברים משברים, בזמן משבר תפיסת המציאות שלנו יכולה להתערער. בד”כ זה יהיה לרעה – אנחנו שוכחים מי אנחנו. את החוזקות שלנו. את הכוון שלנו. את ההבנה שלנו של מה קרה בסיפור הזה. ולשם כך אנחנו צריכים את העיניים הטובות של מי שסביבנו, של הדמויות הקרובות אלינו או דמויות מקצועיות – שיעזרו לנו להתייצב. 

אישית, המשברים שלי בשנים האחרונות היו סביב פרידות. בכל פעם אני עוברת כמה שבועות שבהן אני שוב ושוב בודקת עם אחותי:

– יש עוד גברים ממש טובים, נכון?
– כן.
– ואני אמצא מישהו ממש מתאים, נכון?
– כן.
– ויהיה לי חיבור ממש טוב שוב?
– כן. 

לי נראה שלא. אבל אני יודעת למי להקשיב.

לקוחה כתבה לי

אחרי שקראה את הקטע הזה:

אני מבינה עכשיו איך עזרת לי. אמרת לי שני דברים:
– את לא תקבלי מהאישה הזאת תמיכה,
– את יודעת. את יודעת. את יודעת.

המלים שלך היו הצלה. הן תמיד הרימו אותי מהתהום הזאת של תפיסת מציאות מבלבלת.
בתוך התהליך שלי אני סוף סוף מצליחה להכיל את אמא, והיא מתנגדת הרבה פחות להצלחה שלי.

עוד דוגמא, לכך שאנחנו צריכים עזרה מבחוץ ליישר בחזרה את תפיסת המציאות שלנו.

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם:

זריקת אנרגיה

לקבל מדי שבוע וואטסאפ אחד של השראה: מחשבה, רעיון או תרגיל לערוך עם עצמך.
ללא ספאם. מעל 1000 איש מקבלים.

הספר

להבין את עצמכם ואחרים
ברמות עמוקות, וליצור מצב
רגשי טוב. הכלים שלי של אימון
ופוקוסינג – לעבודה עצמית או
עם לקוחות בקליניקה.

דברים טובים למייל

החומרים שלי שרלוונטיים ליחסים
וזוגיות. כווני חשיבה חדשים
ודחיפה עדינה קדימה. אחת לשבוע.