ההשפעה הנסתרת של אלרגיה לפרסום
"מספיק לנסות למכור"
"אל תשלחו לי ספאם"
"יש לו אינטרס"
להרבה מאיתנו יש ממש אלרגיה לכל פרסומת. במידה רבה, זה מוצדק. הרבה מהפרסומות לא נעימות, מפריעות לשקט שלנו, מכילות מסרים שליליים שיוצרים אצלנו סטרס וחוסר שביעות רצון מעצמנו.
ומצד שני, צריך להבדיל בין פרסומות של תאגידים לבין פרסומות של עסקים קטנים.
מה תאגידים יוצרים בחברה
התאגידים מפרסמים כל הזמן, באגרסיביות, בשטיפת מוח מתמדת. הם גם עסקים שלרוב האינטרסים שלהם פוגעים בנו אנושות. תאגידים:
- מזהמים את כל מקורות המחיה
- מוכרים בלי סוף סוכר לילדינו
- שוטפים את המוח של בני הנוער לעשן
- מפקיעים מחירים
- משלמים משכורות נמוכות להחריד
- מתחמקים מתשלום מסים
ואפשר להמשיך בלי סוף. החברה התאגידית הזו שלנו נשענת על פרסום, ואנחנו שונאים אותו.
מה עסקים קטנים יוצרים
ויש עסקים קטנים. עסקים קטנים זה משהו אחר לגמרי. עסקים קטנים:
- משלמים הרבה מיסים, לטובת כולם
- משאירים את הכסף בתוך הקהילה – זה כסף שיחזור לעסקים קטנים אחרים
- מזהמים הרבה פחות
- לא מנצלים עובדים אלא להיפך, מספקים פרנסה הוגנת לאחרים
- יוצרים תרבות יותר רבגונית, ופחות מונוטונית
- מספקים שירותים חיוניים ויחודיים
עסקים קטנים לא יפרסמו על שלטי חוצות מסיחי-דעת. אין להם מספיק כסף לזה (הם לא גובים מאיתנו מספיק כסף לממן את זה). הם ישלחו מייל פה ושם. הם יכתבו סטטוסים בפייסבוק. הם יענו בפורומים ברשת, יכתבו מאמרים. לפעמים לא נתעניין בפרסום שלהם, וזה סביר. אבל עם יד על הלב, האם הפרסום שלהם באמת כל כך מפריע?
מה הבעיה עם אלרגיה לפרסום?
יש שתי בעיות גדולות עם האלרגיה הנפוצה הזו לכל סוג של פרסום של עסקים קטנים.
הבעיה הראשונה היא של בעלי עסקים קטנים עצמם. מי שסולד מפרסום, תהיה לו בעיה רצינית להצליח עם העסק שלו. הוא לא יוכל לפרסם מכל הלב, כי תמיד יחשוש מהתגובה. זו יריה ברגל של עצמנו.
השניה והגדולה יותר, היא שאם לא נסכים לפרסום הזה, רוב העסקים הקטנים לא יוכלו להתקיים. פשוט כך. זה מקור החמצן שלהם. ואז נקבל חברה תאגידית לחלוטין. לא יהיו כיתות יוגה פרטיות, אלא נוכל לתרגל יוגה רק ב"הולמס פלייס", ונחשו מה יהיו המחירים שם, כאשר תעלם כל תחרות. לא נוכל להזמין ירקות ממשק קטן, אלא רק בסופרמרקט. לא נוכל לפנות למאמן, אלא רק לפסיכולוג דרך קופ"ח (בעצם אולי אפשר יהיה להשיג אימון רק אצל אלון גל). לא נוכל לקבל שירותים מעצמאיים – כי אם אף אחד לא מוכן לאפשר להם לפרסם, הם יסגרו את הבסטה ויהיו שכירים. הם לא יהיו זמינים כשנרצה אותם. תאגידים גובים מאיתנו הרבה ומשלמים לעובדים מעט. זה מה שיהיה.
מה עושים?
קצת סובלנות. לא כל פרסומת מעניינת אותנו. זה הגיוני. קודם כל, מרוב הפרסומות אפשר להסיר את עצמנו. מרשימת תפוצה ניתן לרדת בקלות. סטטוסים בפייסבוק אפשר לחסום, או להתעלם מהם. חומר לא מעניין או שטחי מדי – אפשר לדפדף הלאה. כך אנחנו יכולים להשאיר את הפרסום למי שכן מתעניין בו, לאפשר לעסקים הקטנים להמשיך לחיות ולשרת אותנו, ולהיות קצת יותר שלווים עם כל העניין. אין דרך כרגע להמנע מפרסום בלי ליצור נזקים ממש גדולים לחברה שלנו.
וכמובן, מפרסמים, תעזרו לנו. אל תשלחו רק פרסום. תשלחו תוכן טוב. שזה הפרסום הטוב ביותר, באמת, לכולם.
