המכניקה הבסיסית של התמכרות

המכניקה הבסיסית של התמכרות

 

"הדרך הקלה להפסיק לעשן" של אלן קאר – ספר גאוני. ולא רק לגמילה מסיגריות. לגמילה מכל דבר: גם סמים אחרים. ממתקים ואוכל לא בריא. גלישה מוגזמת ברשת. צפיה בטלויזיה. אפילו קריאה מוגזמת.

אחד הרעיונות החשובים הוא ההפרדה בין שני סוגי התמכרות, להם הוא קורא – המפלצת הקטנה והמפלצת הגדולה.

המפלצת הקטנה

המפלצת הקטנה היא ההתמכרות הפיזית. אלן קאר מדגיש את ההתמכרות הזו, כי נוטים להמעיט בחשיבותה. אנשים טוענים שהם לא מכורים לסיגריות אלא שהם פשוט משועממים. קאר טוען שזו התמכרות לניקוטין, שיש לה ביטויים של עצבנות וריקנות. וגם אני המעטתי בערכה של ההתמכרות הפיזית, המפלצת הקטנה. תיכף אספר על זה.

"מרסי" קטן מדי ערב

היתי נוהגת לאכול שוקולד קטן ("מרסי") אחד או שניים מדי ערב, ומדי פעם, במסעדה, מוס שוקולד או בראוני. לכאורה, מה הבעיה? אני רזה ובריאה (רואו-פודיסטית בעיקר), וזו נחשבת כמות נורמטיבית לחלוטין. אבל משהו הפריע לי. היתי חושבת על שוקולד המון. היתי מחכה לשוקולד הזה בערב, אחרי שהילדים ישנו. וכאשר היתי יוצאת להליכה מדי ערב, במקום ליהנות מהאויר הצח ומהפעילות, היתי חושבת כל הדרך על השוקולד שאני יכולה לקנות בכל בית קפה לידו אני עוברת. היתי מרגישה משיכה (craving) חזקה מאוד, וכמובן שידעתי שמצבי לא יהיה טוב אם אקנה לעצמי קינוח כזה מדי ערב. אבל זה לא יצא לי מהראש. אז היה מעורב פה סבל. ואז קראתי את הספר, לא בשבילי אלא בשביל מתאמנים שרוצים להגמל, ופתאום קלטתי. המרסי הקטן מדי ערב מזין את ההתמכרות הפיזית. את המפלצת הקטנה. אף אחד מעולם לא הציג בפני את הרעיון הזה ששוקולד קטן יכול להוות התמכרות פיזית. אז החלטתי לנסות. עזבתי את זה. לא נגעתי בממתקים בכלל. ואז קרה דבר מדהים. תוך שבוע המשיכה הפיזית שלי לשוקולד ובכלל לממתקים ירדה ל – 0. פשוט כך. היום אני יכולה להביט בכל ממתק שהוא, כולל שוקולד שהיה האהוב עלי ביותר במשך שנים, בלי שום תגובה. כלום. זה כמו עפרון שמונח על השולחן. לא מפריע לי אם אוכלים לידי, אני לא מרגישה שום רצון פיזי, אבל אני כמובן לא טועמת – אין לי שום רצון להחזיר לחיים את המפלצת הקטנה שסבלתי ממנה במשך שנים.

 

המפלצת הגדולה

ויש גם את המפלצת הגדולה. שהיא ההתמכרות המחשבתית. שטיפת המוח שכולנו נשטפנו בה מגיל צעיר, שסיגריות הן נפלאות. "קוליות". משחררות. מסמלות חופש אישי. עוזרות להתרכז. נכון? גם מי שלא מעשן, איפשהו בליבו חושב כך על סיגריות. כי המוח שלנו נשטף בפרסום.

המעשנים כמובן חושבים כך. אנחנו יודעים שסיגריות הורגות לאט את המעשן, ושהריאות שלו לא יחלימו לעולם, אבל יש איזו מחשבה – שזה שווה את זה. אז קודם כל להכיר במפלצת הזו – זה צעד חשוב. ושטיפת המוח הזו קיימת במידה גדולה אפילו יותר לגבי ממתקים, וגם אלכוהול (ואם אני אכתוב שזה גם לגבי קפה, אתם תתעצבנו עלי. אבל הנה, כתבתי). המוח שלנו נשטף ביסודיות מגיל 0 לכך שממתקים הם "דברים טובים". שהם מגיעים לנו כפרס. פרס על השג, או פרס ניחומים, או לכל חגיגה. ובעצם גם בסיגריות וגם בממתקים אין שום דבר טוב – הם מקצרים את החיים של מי שצורך אותם ומדרדרים את איכות החיים הללו. ההבדל בין סיגריות לממתקים הוא שפעם, כאשר העולם כולו היה שרוי ברעב או בסכנת רעב, ממתקים ועודף השומן והקלוריות שלהם היו חיוניים כדי לאגור שומן לעיתות רעב (וסיגריות מעולם לא עזרו). בכל מקרה, היום זה רק נזק. אז קאר עוזר לקטול ביסודיות את המפלצת הזו, על כל ראשיה, ותוקף אחד אחד את הטיעונים של מעשנים, איך לדעתם הסיגריות עוזרות להם. הן לא. אני מודה שעל המפלצת הגדולה הזו עוד לא התגברתי לחלוטין, זה תהליך מחשבתי ארוך הרבה יותר. אבל אם מבינים מה מנסים לעשות – להפטר מהרעיון הזה שזה טוב – זה לאט לאט עובד.

פשוט טעים או נעים?

ואם אתם אומרים שזו לא התמכרות אלא אתם פשוט אוהבים את זה – זה לא יכול להיות נכון. כי יש המון דברים אחרים שהם כיפיים באותה המידה. ואין לכם בעיה לוותר עליהם. זו התמכרות. ולא אהבה.

מה שקאר פספס לדעתי – המפלצת מתחת למיטה

ויש גם את המפלצת מתחת למיטה. וזה מה שקאר ז"ל (סרטן ריאות) לא דיבר עליו. המפלצת מתחת למיטה היא ההתמכרות הרגשית. סיגריות, ממתקים, אלכוהול – יוצרים מיסוך רגשי שמגן עלינו מפני כאב שפעם חווינו, או פחדנו לחוות, והוא היה גדול מדי עבורנו – או שפחדנו שיהיה גדול מדי עבורנו. בתור הגנה למדנו לצרוך סמים. זה התחיל מגיל תינוקות. כאשר בכינו כי נפלנו, הגישו לנו מיד שוקולד או עוגיה, כדי לשמח אותנו – וליצור את המיסוך הרגשי הזה בינינו לבין הכאב, הצער והפחד אותו חווינו. כבר מגיל זה למדנו לפחד מרגשות קשים, ובכל פעם שהם מתחילים להגיע – לפנות לסמים. ואז לא למדנו לחוות רגשות קשים (גם רגשות טובים מדי מנעו מאיתנו – המשפט המפורסם "זה יגמר בבכי" הוא דוגמא, אבל זה נושא אחר). לא למדנו להתמודד איתם, להבין אותם, להקשיב להם וללמוד מהם. הם כמו המפלצת מתחת למיטה. למדנו רק לברוח. וכך ברגע שהינו גדולים מספיק כדי לשים את היד על סיגריות, סמים, אלכוהול – מצאנו את המיסוך המושלם. מצוין. מהיום אין צורך לסבול ממש – אפשר להסתמם כמה פעמים ביום שצריך (כגודל המצוקה הרגשית שאנחנו חווים או פוחדים לחוות כך יהיה גודל המינון שנצרוך). וכך לעבור את החיים. כמו כל התמכרות גם כאן בסופו של דבר גם מינונים אסטרונומיים לא מספיקים כדי ליצור מיסוך רגשי מושלם – ויש סבל רב בחיים – אבל עדיין יש פחד אדיר לחוות אותו ללא המיסוך. לא מוכנים להביט מתחת למיטה.

תחום שלם בחיים מת

ואז פוגשים אנשים אינטלגנטיים, משכילים (לפעמים משכילים מאוד), לפעמים מצליחים מאוד בתחום מסוים (מקצועי, למשל) – שיש להם תחום שלם מת. למשל גבר מצליח מאוד אבל חי לבד, ללא זוגיות, ללא משפחה ואפילו לא מטפח חברויות למרות שאנשים נמשכים אליו. מדי ערב מעשן סמים. הם אלו שעוזרים לו לא לחוות את התסכול שבבדידות – אבל בגלל שהוא לא בא במגע עם התסכול הזה, הוא גם לא יוצא משם. זו רק דוגמא אחת. זה יכול להיות זוג שחי בזוגיות מתה, ללא תקשורת משמעותית ביניהם, והקשר היחיד הוא עישון סמים ושתיית אלכוהול מדי ערב, לבד, יחד או עם חברים. והסמים עוזרים להם לא לחוש את הכעס שלהם זה על זה, שהם פוחדים שהוא נוראי ולא יוכלו להתמודד איתו (המפלצת מתחת למיטה). אבל כמובן שהם לא מאושרים.

איך הורגים את המפלצת הקטנה והגדולה

את המפלצת הקטנה ממש, ממש קל להרוג. מניעה של שבוע, שבועיים, חודש גג – והיא מתה. אין התמכרות פיזית. זה קלי קלות. את המפלצת הגדולה גם אפשר להרוג די בקלות. מתחילים להבין את העניין, קוראים, מדברים על הרעיון הזה עם לא-מכורים – ומבינים עד כמה הרעיון הזה שהסם הוא "חיובי", "טוב", "עוזר", "קול" או משהו כזה – הוא קשקוש. גם המפלצת הזו יכולה למות. ולמליונים זה הספיק. שתי המפלצות הללו מתות, הם מפסיקים לעשן. די פשוט. מה קורה למפלצת מתחת למיטה? יוצרים כנראה מיסוך מסוג קצת אחר, בדרך אחרת. חלק מהאנשים במקום סיגריות משתמשים באוכל וקצת משמינים. חלק מתמכרים לספורט שזו בהחלט התמכרות הרבה יותר בריאה. חלק מהאנשים, באופן טבעי, משתמשים בכלים אחרים כדי ליצור מצב רגשי טוב יותר ולהסתדר מצוין בלי המיסוך.

מה עושים עם המפלצת מתחת למיטה

אבל לחלק מהאנשים זה לא מספיק, המפלצת מתחת למיטה מפחידה מדי. זו ההתמכרות הרגשית, ההרגל לא להביט מתחת למיטה ולא להסכים לפגוש רגשות קשים.
אבל היום אנחנו גדולים וחזקים והיום מה שפחדנו ממנו לא ממש קיים שם. להיפך, היום אם נבדוק מתחת למיטה אנחנו נמצא שם דובי קטן ומאובק שרוצה חיבוק ואנחנו פחדנו ממנו כל השנים. ולפגוש אותו הוא חויה משחררת ומרעננת.

וכדאי להבין את זה ולחפש עזרה מהסוג המתאים. העזרה תהיה לפגוש ולהתמודד עם הכאב שאנחנו חווים או פוחדים לחוות ביומיום, וזו תהיה חוויה טובה. למצוא תרופה אמיתית במקום הפלסטר שההתמכרות ניסתה להוות. העזרה היא רגשית ואז יכולים להכנס לפעולה כל הכלים לעבודה רגשית טובה ומיטיבה. להבין נושאים עמוקים לא פתורים. לעבוד ולפתור תסכולים עמוקים. לפעמים זה גם צריך להיות תהליך של הבראה שלמה של כל החיים. מציאת הכוון הנכון יותר בקריירה, בהגשמה עצמית, בקשרים משמעותיים. כאן אימון או טיפול אמורים לעזור.

 

יש לי נסיון מסוים בתחום הזה

למקרים של סמים קשים תצטרכו עזרה מקצועית יותר ספציפית ממני, אבל אם אתם מתפקדים בחיים – ורוצים להגמל מסיגריות וסמים קלים, אני כנראה יכולה לעזור. קחו בחשבון שזה לא קסם, זה יצטרך להיות תהליך רחב למדי של תחומים רבים, ויקח זמן.

מה שכמעט כולם מתמודדים איתו הוא התמכרויות קטנות יותר כמו פייסבוק, גלישה מיותרת, וואטסאפים וכאלה, ובזה אני בוודאות יכולה לעזור – ובתוצאות מפתיעות לתחומים שחשובים לכם.

רוצה עוד?

כווני מחשבה חדשים ופרקטיים על הנושאים המהותיים האלה של בריאות ואנרגיה.
מאמרים וסרטונים – אחד מדי שבוע, למייל. כאן נרשמים:

אולי יעניין אותך גם: