20 דברים שלמדתי בשנת 2020

כמו בכל סוף שנה, אני עורכת לעצמי רשימה – דברים שלמדתי או עשיתי לראשונה השנה. הנה הרשימה שלי – מוזמנים לערוך לעצמכם רשימה דומה, ואפשר גם לשלוח לי, או לפרסם בפייסבוק ולתייג אותי.

1. סדר פסח לארבעה

הרבה דברים חדשים קרו בתקופת הקורונה הזו, וכמה מהם התרכזו בפסח. פעם ראשונה שערכתי ליל סדר בבית שלי. פעם ראשונה הרכב מאוד מצומצם – הילדים, האקס ואני. אותה קפסולה בלבד. פעם ראשונה שהילדים שלי (15,18) הכינו את התפריט ואת עיקר ארוחת חג (סטייקים, תפוחי אדמה ובתמונה – פאי תפוחים) ואני רק את המסביב. פעם ראשונה בזום עם המשפחה המורחבת. לא יכולה להגיד שהתמכרתי לפורמט, אבל זו בהחלט היתה חוויה חדשה וטובה.

2. פחדתי מוירוסים

ד"ר אווה רוקמן, דודה שלי, אומרת שהיא "מיקרוביולוגית שלא מאמינה בתיאוריה החיידקית" היא מאמינה בה מן הסתם, אבל לא פוחדת מחיידקים. כך רוב המשפחה שלי, וכך גדלתי. לא פחדתי להדבק במחלות. מעולם לא הפריע לי לאכול משהו שנפל על הרצפה/האדמה, למשל. ההסתברות לקבל משהו שהמערכת החיסונית שלי לא יכולה לנפנף, בדרכים כאלה, נראתה לי זניחה. מקרים של הרבה חולים מרוכזים במקום אחד, כמו חדר המתנה בקופ"ח, הצדיקו בעיני פתיחת חלון, ולא מעבר לכך.

עד וירוס הקורונה, שהפחיד אותי בצורה חדשה עבורי. התחלתי לשים לב במה אני נוגעת. לא לגעת בעיניים ובפנים שלי. הסתכלתי על אנשים חולפים ברחוב בתחושת סכנה. שמחה לומר שהשתחררתי מזה. אני שמחה שבכל מקום פותחים חלונות, שמחה שבמקומות סגורים וצפופים כמו מכולת עוטים מסיכות. כל זה הגיוני בעיני. אבל אני לא פוחדת יותר.

3. תפרו לי חור ברגל – והסתכלתי

רצתי, הסתכלתי בטלפון ונפצעתי נורא (כאן הסיפור). הגעתי לבית חולים, ועכשיו ותופרים לי חור עצום ברגל. הרופאים מציעים לי לשכב אחורה ולא להסתכל, אבל אני מסתכלת בתשומת לב, לכל אורך התהליך. אחרי הזריקות כבר אין תחושה. בצורה שאני לא יודעת להסביר עד הסוף, אולי זה קשור ל"פוקוסינג" שאני מתרגלת – אני נוכחת ברגע, רגועה וסקרנית, למרות שזה מאוד מוזר. אני מרגישה שאני לא רוצה להוציא מחיי שום חלק, כולל לא החלק הזה.

היו עוד הרבה חוויות חדשות בסיפור הזה, כולל המצב שבו אני מזמינה אמבולנס כי אני לא יכולה ללכת בכלל, גם לא למונית. לא בדיוק בגלל הכאבים ברגליים, אלא יותר התחושה של הבלבול, הפחד והדאגה. לא חוויה טובה, מן הסתם, אבל עשיתי עוד "וי" על משהו שעכשיו אני יודעת שאני יכולה להתמודד איתו. שורה תחתונה הכל היה בסדר איתי ותוך שבועיים כבר חזרתי לריצות קלילות.

4. האתר שלי נפרץ ע"י האקרים

ושימש זמנית כבמה לתעמולה איראנית אנטי ישראלית אפוקליפטית. זה היה מאוד משונה. לשלוח כמו בכל בוקר את הוואטסאפ שלי, לקבל בבת אחת תגובות שאי אפשר לפתוח את הלינק, להכנס ולראות את האתר שלי מחורבש ומפיץ שנאה. כמו בית שפרצו אליו פיזית. מתכנת הבית שלי הרגיע אותי די מהר שפרצו להרבה אתרים בבת אחת, חברת האחסון עובדת על זה, יסדרו תוך יום-יומיים ואם זה מאוד דחוף הוא יכול לסדר את זה – אבל רק אם קריטי, כי הוא בעצמו קצת קורס. הרגעתי אותו שהכל בסדר, והיומיים האלה היו קצת כמו יומולדת. וואטסאפים, מיילים, טלפונים, של אנשים שמעדכנים אותי, מתעניינים בשלומי ואפילו מציעים עזרה.

5. הוצאתי אודיו בוק

חצי מהאנשים, בערך, מעדיפים להקשיב לספרים במקום לקרוא אותם. לא הבנתי למה, אבל איש איש וטעמו. החלטתי להנגיש את הספר שלי גם לקבוצה הזו. נכון שאני רוצה כבר לכתוב עוד ספר, אבל זה פרויקט עצום. אם אתן לקריינית להכין אודיו בוק עבורי, חשבתי, זה יהיה קל וקצר. קל זה לא היה, וגם לא קצר, אבל היי, יש לי אודיו בוק.

הוצאת הספר היתה תהליך די מעניין – כאן כתבתי על זה.

6. קניתי מחשב לכל ילד

מי שמכיר אותי אישית יודע שאני לא נלהבת מהחיבור של ילדים ומסכים, ולא אוהבת לקנות הרבה מדי לילדים שלי. שלא יהיו שבעים מדי. כמו שאמא שלי אומרת

Always leave something to desire

לכן אהבתי את ההגבלה בכך שיש לנו בבית רק מחשב שולחני ומחשב נייד, שניהם שלי. מותר להשתמש בהם, אבל צריך להתחלק, ואם אני צריכה אותם, אז לכו תעשו משהו אחר. 

עד שהגיע הקורונה. אני גאה לומר שהתעשתתי מהר והבנתי שכל אחד פה בבית הזה צריך מחשב, ויפה שעה אחת קודם. חוויה חדשה עבורי, וזה יותר מאשר כדי להסתדר עם הלימוד המקוון. סוג של גדילה, והכרה בגדילה של הילדים ובהשתנות של העולם. בוקר טוב לי, היום כל אחד צריך מחשב.

7. היתי booked solid לאורך זמן

מתחילת מאי ועד לרגע כתיבת שורות אלה, בדצמבר, לא היה לי "סלוט" אחד פנוי ביומן. רוב הזמן יש לי רשימת המתנה של 3-6 אנשים. אם מישהו מבטל שיחה, אני משבצת אדם אחר שממתין.

היתה כאן המון התארגנות ולמידה. להחליט בצורה ברורה וכנה עם עצמי כמה שיחות אני מוכנה לעשות בשבוע (21-24), באילו זמנים כן ולא (יש לי זמנים חופשיים, וחמישי קצר חשוב לי יותר משישי פנוי), כמה אני יכולה ביום (6), ועוד. היתה החלטה באיזה סדר לקבל אנשים – לפי סדר הפניה או עדיפות ללקוחות ותיקים שרוצים לחזור (עדיפות לוותיקים).

זה היה תהליך שהכיל משיכות סותרות. משיכה לקבוע עוד ועוד שיחות עכשיו, מתוך סקרנות, רצון לעזור מיידית וגם להרוויח יותר, ומצד שני – תחושת עומס וסכנת שחיקה שעצרו אותי. ראשי נחבט קלות בתקרה – במקום לשאוף להרוויח יותר, כמו רוב העצמאים – אני מרוויחה בערך אותו דבר בכל חודש, כמו שכירה.

8. נתפסה לי הבטן מאימון ספורט

בעידן הקורונה כמעט הכל נסגר, ואני מצאתי את עצמי מחפשת מה עוד לעשות חוץ מריצה וקצת יוגה בבית. כך מצאתי את סידני קאמינגס האלופה, קניתי משקולות (גם זה לא היה קל! נגמר המלאי בכל מקום) והתחלתי לעשות איתה אימוני כושר כמה פעמים בשבוע. לאט לאט עליתי באורכי האימון, ובפעם הראשונה שעשיתי אימון בטן-ישבן של 60 דקות נתפסו לי השרירים בבטן ברמה של כאבים מטורפים רוב הלילה. רק בבוקר הבנתי מה בכלל הכה בי. ללא ספק חוויה לא מומלצת.

9. ביטלתי שיחות כי לא הרגשתי טוב

עוד חידוש. אחרי אותו לילה סיוטי עם הבטן, קמתי והבנתי שזה פשוט לא הולך. לא ישנתי. אני לא יכולה לעשות 6 שיחות. עד לאותו היום ביטלתי שיחות מהיום-להיום רק פעמיים, כשאחותי ילדה את שני הילדים שלה. גם אם מדי פעם היתי עייפה או לא הרגשתי טוב, המשכתי רגיל. הפעם זה הרגיש שונה. אולי בגלל העומס הגדול שגרם לי להבין שאני צריכה להזהר ולשמור על עצמי.

בקור רוח כתבתי לאנשים שאני לא מרגישה טוב וצריכה לבטל, וחזרתי למיטה. אחרי כמה חודשים שוב לא הרגשתי טוב והפעם לא ביטלתי שיחות. עדיין, הפעם האחת הזו שבה עשיתי את זה, לימדה אותי שאני יכולה לעשות את זה. שיש לי גבול, גם אם הוא די רחוק.

10. ללמוד לתופף

המוסיקה שינתה את חיי אחותי. בשנים האחרונות היא מנגנת בפסנתר (אחרי שנים שלא), כותבת שירה, מלחינה ושרה. חבר שלי גיא מנגן בפסנתר חשמלי ובגיטרה. עוד ועוד לקוחות מנגנים בגיטרה. את יום הולדת 45 שלי ארגנתי כיום הולדת מוסיקלי – עם הופעה של אחותי, והזמנה למי שרוצה לשיר ולנגן. היו כלים והגברה, וליווי מקצועי של יעל תלם. התאמנו עם גיא על כמה שירים שהוא מנגן ואנחנו שרים, ופתאום היה חסר לי הקצב. אולי מישהו יעשה לנו תופים? אולי אני אנגן בתופים?

זו היתה קפיצה מחשבתית. תמיד נגינה היתה קשורה אצלי למוסיקה קלאסית, ונחוותה כמורכבת. התווים מעולם לא הופנמו אצלי היטב, והיה צריך להתאמן המון כדי שיצא משהו סביר. אבל אנשים מנגנים גיטרה וזה נראה שונה. דורש אימון, אבל לא בשמיים. חשבתי לעצמי שבעצם הרבה ממה שאני אוהבת במוסיקה הוא הקצב. החלטתי לנסות, ועשיתי עם עצמי את הדיל הרגיל: אני מנסה חודש, ואם זה נחמד אני נותנת צ'אנס של שנה.

אני עדיין מאוד בהתחלה, אבל כבר יודעת לנגן את השיר הפשוט הזה. החוויה של למידה כזו היא מאוד מרעננת. זה חסר כל משמעות, לא יכול להגיע לשום מקום ובעצם נעשה רק לשם הדבר עצמו. מאוד Zen-י.

11. חסמתי פייסבוק ו-Ynet

יום אחד בסוכות, קמתי בבוקר, התיישבתי ליד המחשב ותכננתי לכתוב מאמר. קודם אכנס לויינט להתעדכן מה קורה עם הסגר המעצבן. משם עברתי לפייסבוק, וקראתי דיבורים נגד ביבי. כל פעם שניסיתי להתחיל את המאמר, אחרי דקות ספורות שוב נכנסתי לפייסבוק "רק לרגע". וכך במשך שעות, בין הפייסבוק לויינט, לא מצליחה לצאת מזה, מרגישה יותר ויותר רע. הנה יום יקר בחיי חומק לו ממני, והסכנה היא שכל החג יחמוק כך.

אמרתי לבן שלי שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. תחסמי את האתרים האלה, אמר, בטח יש משהו. בינגו. בהתחלה זה היה מאוד מוזר. אני מסתכלת על רשימת המשימות שלי. לא בא לי על זה. מקלידה את הכתובת של פייסבוק. מקבלת סבתא שעושה לי "נו נו נו" באצבע. צוחקת. חוזרת לרשימה. בוחרת משהו. מתחילה. שוב פייסבוק זורק אותי. ממשיכה את המשימה. רק עכשיו אני מבינה באיזו תדירות מטורפת היתי נכנסת לשם. ופתאום זה סגור, אז אני עושה את המשימות שלי ומתקדמת, או שאני מחליטה שמשהו לא מספיק חשוב לי ומוחקת אותו משם. 

היעילות היא חלק קטנטן. העיקר הוא שהמוח שלי הצטלל. כמו בית מסודר יותר, בלי ערימת האשפה הזו בתוכו. הבנתי תהליכים שלי ושל לקוחות יותר לעומק. הפכתי לשמחה ולרגועה יותר. וגם מצאתי את עצמי עם יותר זמן להכל. לילדים שלי, לספורט, לנגינה, לשיחות טלפון עם אחותי ואמא שלי, לספונג'ה אם בשישי בלילה יש לי מרץ, או להכנס למיטה מוקדם עם צעצועים. פעם כל הזמן הזה היה נשרף מול המסך, קוראת דברים שאח"כ אפילו לא יכולתי להזכר מהם. לא עוד.

12. מסאז' בכל הגוף – לעצמי

אני מאוד אוהבת לתת ולקבל מסאז'ים. במשך שנים, בני ואני הינו עושים מה שקראנו לו "5-5" – מסאז' עם שמן, במשך 5 דקות לכל צד, לפני שהוא הולך לישון. מאז שאני רצה יחפה אני עושה לעצמי הרבה פעמים עיסוי בכפות הרגליים, כדי לשמור עליהן. יום אחד המורה שלי ליוגה אמר לי שהשוקיים שלי תפוסות מאוד מהריצות, זה משפיע לי על הגב, ואני צריכה לעשות לעצמי עיסויים.

עשיתי, זה היה נהדר, ואז אמרתי לעצמי, רגע, אני בעצם מגיעה כמעט לכל מקום בגוף. אני יכולה לעשות לעצמי מסאז' כמה שאני רוצה. ניסיתי ומצאתי כמה תנוחות נעימות (למשל בשכיבה על הגב). הבנתי שכמו עם הרבה דברים – אם אני לא משווה את זה למשהו אחר, זה תענוג. אז עכשיו זה עוד דבר כיפי שאני עושה לפעמים, בכל הזמן הפנוי שיש לי מזה שאני לא רואה סדרות או גולשת בלילה. 

13. לא נוגעת בטלפון בנהיגה

תאונת הריצה שלי המחישה לי את מה שידעתי תמיד: דברים רעים קורים מהר, במפתיע וללא כל אזהרה. הם פשוט קורים. החלטתי לא לגעת יותר בטלפון בנהיגה, לעולם. פשוט לא. הטלפון מושתק כך שאין שום התראות. אני לא קוראת וואטסאפים, ולא מחייגת לאף אחד. אם השיחה מתנתקת ולא חוזרים אלי – אז לא. אם אני רוצה לצלצל למישהו אני עוצרת בתחנת אוטובוס או דלק. אם אני יודעת את הדרך אני אפילו לא מפעילה waze, כדי לא להתפתות להסתכל בו. אני פשוט נוהגת. מדברת בטלפון שיחה אחת ארוכה, מקשיבה למוסיקה, הרצאה ביוטיוב או חושבת. זה כבר קרוב לשנה.

14. ספרים חדשים שקראתי

אני שואפת לקרוא ספר בחודש, והשנה כמעט הצלחתי – 9. הנה מה שקראתי השנה:

"מילים הורגות" – על התעללות רגשית ומילולית ביחסים. גאוני, מלא תובנה וקריטי לטעמי לכל מי שעובד עם אנשים. מסמן היטב את הקצוות – מתי אלו לא קשיים רגילים של יחסים, מתי לא נכון לומר "צריך שניים לטנגו" ולחפש איך שני האנשים תורמים למצב. מתי הכוון צריך להיות החוצה, ומה לעשות אם אי אפשר עדיין לצאת משם. כנראה הספר הכי חשוב שקראתי השנה. מאמר שכתבתי על זה.

"שקט" – על תופעת המופנמות (שליש עד חצי מהאנשים), ולמה היא קשורה. למשל לרגישות חושית (ואיך מופנמות מנובאת כמעט מינקות), להתמדה, לסגנון קבלת החלטות, ולרגישות לגמול. על התרומה השונה של מופנמים ומוחצנים להתקדמות של חברות, איך מופנמים יכולים להסתדר בעולם רועש, ועוד. גם זה בעיני ספר חשוב ביותר למי שעובד עם אנשים ובכלל.

"מתי When" – עוד ספר מלא במחקר ובמספרים, כמו שאני אוהבת, על הזמנים השונים שטובים ולא טובים לאנשים לבצע משימות. מסתבר שיש תבניות שמשותפות לכולם, וגם דרכים לזהות את התבניות האישיות שלנו. תומך במנוחת צהריים, אגב, ואפילו קטנה.

"186 שעות של הפרעת קשב" – מקיף ופרקטי, נכתב ע"י פסיכיאטר וקואצ'רית ישראליים. על זיהוי ההפרעה, טקטיקות התנהלות וסוגי הטיפול/קואצ'ינג המתאימים (הם בעד שילוב – תרופתי עם פרקטי). כולל התייחסות מקיפה לתרופות השונות – חשוב בעיני, כי אני בעד הפצה והנגשה של ידע מדעי, לפחות ברמה שנוכל לדעת עם מי להתייעץ. ישראלי ורלוונטי.

"יחסים פקוחים" – ספר ראיונות (בעיקר) מתוך יחסים א-מונוגמיים, שהיתה לי גם השתתפות קטנה בעריכה שלו, ואחת הכותבות, זהר כרמי, היא לקוחה מוערכת ואהובה. משהו מעניין קורה כשמוציאים מזוגיות את אחת האקסיומות עליה רגילים לבסס אותה, האקסלוסיביות: נחשפים בצורה חדשה מרכיביה האחרים. מה המקום של חברות, ריגוש, קנאה, מחויבות, כסף, ילדים – ללא אקסלוסיביות? מרתק, אותנטי וחדשני.

"מיקרוקופי" – לעצמאים: על איך בונים את הקופי-רייטינג הקטן, הקצר והחשוב, שנמצא באזור של כפתורים באתר, טפסי הרשמה, קניה וכאלה. בתחילת הספר הבנתי שאני כמו אסקימוסי שלא מכיר מספיק סוגי שלג. אני עוסקת שנים במיקרוקופי, רק בלי שהיה לי ידע מספיק מנוסח על מה אני מנסה לעשות, הדרכים השונות לעשות את זה וממה להמנע. ספר מעולה לעצמאים.

"12 כללים לחיים" – הפרק הראשון הוא על הנטיה הביולוגית של בעלי חיים ושלנו ליצור מדרג בינינו, איך זה מתבטא וממה זה מושפע (מודגם דרך לובסטרים – מרתק). השני הוא על התפקיד של סדר וכאוס בחיינו. אנחנו צריכים מידה של כל אחד מהם, וכל דבר חדש מגיע מתוך הכאוס. שתי תובנות אדירות עבורי. את שאר הספר הצטערתי שקראתי. שורה תחתונה – בכל זאת – המלצה.

"תעתועי האקראיות" – הסתברות היא אחד מתחומי העניין הוותיקים והמתמידים שלי. סוף סוף הבנתי נושאים כמו למה הרקורד של אסטרגיית פעולה כלשהי לרוב לא מנבא את ההצלחה העתידית שלה, איך לשפוט אסטרטגיות לפי "מסלולי ההסטוריה" השונים, כלומר כל התוצאות האפשריות שיכלו לקרות, ועוד. כולל אנקדוטות כמו איך לשפוט הסתברויות למחלות בהנתן תוצאת בדיקה מסוימת. אחד הספרים המבריקים שקראתי אי-פעם.

"פרפר חרוך כנפיים" – רומן קצר, סקסי ומקסים על יחסים בלתי אפשריים שהגיבורה מתקשה לצאת מהם. מדגים בצורה מרתקת את ההבדל בין מה שאנחנו רוצים (ברגע מסוים) לבין מה שטוב לנו.

15. השתתפתי בסרט סטודנטים

כשלקוחה כמו יוכי מור, הייטקיסטית בעברה וסטודנטית לקולנוע היום, עושה סרט סטודנטים ומזמינה אותי להשתתף – אני בפנים. וכך מצאתי את עצמי, לראשונה, מופיעה בסרט קצר, אינטימי ויפהפה – על דכאון. אני בתפקיד של עצמי, כקואצ'רית, אבל בהחלט לא דמות ראשית. רואים שאני קצת בסטרס, נדמה לי שבפגישות אמיתיות אני מחייכת יותר, ועדיין – הסרט מעולה, ונהניתי להיות בצד הזה של המצלמה.

16. הצעתי לאנשים לא להשקיע ביחסים

השנה מצאתי את עצמי חוקרת את מקרי הקצה ביחסים. למדתי לזהות יחסים מתעללים, או יחסים עם פרטנר שמתוך כשלי אישיות חמורים לא יכול לתפקד כבן זוג. התחלתי לנסות להבין מתי נכון להפסיק לעבוד על היחסים. מתי, בין אם יוצאים מהם, ובין אם נשארים מתוך כורח כלשהו – הגיע הזמן להפסיק לנסות לתקן אותם אקטיבית. להפסיק לנסות שהצד השני יבין אותנו – הוא לא יכול. להפסיק לנסות להשתנות עבורו. להפסיק לראות את החלק שלנו.

התחלתי להגיד לכמה גברים ונשים:

  • אתם לא זוג.
  • אל תעבדי על היחסים.
  • הפיצוצים והדרמה נובעים מהנסיון שלך שהיא תבין אותך. היא לא תבין. קבל את זה.

דרמות נרגעו. יחסים ארוכים שהיו צריכים להסתיים הסתיימו, או בדרכם לשקט שהוא עדיף, לפחות לזמן מסוים.

ביחסים רגילים, כשאדם מספר סיפורים על הזוגיות שלו, אני שולחת אותו להביא את הפרטנר לשיחה או שתיים יחד איתי, או נותנת תרגילי ראיונות – כדי לקבל מידע על הצד השני. אבל, כמו שקולגה אמר לי פעם:

יש אנשים שלדבר איתם רק מפריע להבין את המציאות.

17. קניתי עמוד אגרוף

כמו כולם, מצאתי את עצמי במצב שבו אין בריכה, ים, יוגה, קראטה, מסיבות, סרטים, מסעדות, לתקופה לא מבוטלת גם לא חברים ומשפחה. חיפשתי מה אני יכולה להוסיף לעצמי במקום מה שבוטל, ובביקור אצל חברה פגשתי לראשונה עמוד אגרוף. איזה כיף! נדלקתי מיד, וקניתי לעצמי ביד 2. הוספתי לי קיקבוקסינג לאימונים מדי פעם. היו עוד כמה חידושים השנה בתחום הזה. למדתי את הקאטה הראשונה בקראטה, סוף סוף, וקיבלתי חגורה צהובה. התאמנתי בלחימה עם מקל. בגדול החלטתי לעצמי שבתום שנה של אמנות לחימה (ברוטו…) אני ממשיכה ללמוד. הערך העיקרי עבורי, מעבר ללמידה מאוד חדשה, הוא שאני לא קופאת אם תוקפים אותי. תחושה טובה.

18. פחדתי משוטרים

עד לשנה הזו לא היה לי מגע עם המשטרה. בתור אזרחית שומרת חוק ומשלמת מיסים, תמיד חשבתי שאני בסדר גמור. עד שהגיעו תקנות הקורונה, שהיו מבחינתי גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. בן זוגי ואני גרים בנפרד – לא התכוונתי לא לפגוש אותו שבועות וחודשים. כך מצאתי את עצמי עוברת על התקנות לפעמים, ומדי פעם גם נעצרתי ע"י שוטרים, בשאלה – לאן את נוסעת? ובפעם אחרת כשישבנו באוטו, שוטר ניגש אלינו ופקד עלינו ללכת הביתה. החלק הכי גרוע היה הסטרס שליווה יציאות שלי מהבית, והחיפוש של ניידות בזווית העין.

19. חופשות של שבועיים

יפעת פרס, קולגה מוערכת וחברה, אמרה לי שהיא לוקחת חופשה של כמה חודשים מהקליניקה, לטובת בריאותה. נדהמתי. אם את עצמאית שמפרנסת ילדים, איך את יכולה לוותר על כל כך הרבה עבודה? ומה עם הלקוחות? ידעתי שהחופשה הזו שלה הולכת להשפיע עלי. עם השנים כבר הבנתי יותר ויותר עד כמה ההפסקות, החופשות, המרווחים, ה"שוליים" – הם אלו שבהם יכול להדלק הניצוץ. בהם יגיע הצעד החדש קדימה. התובנות. הכל יתקדם. אבל כמה חודשים?

השנה, לראשונה, החלטתי וגם ביצעתי – שבועיים ללא שיחות, 4 פעמים בשנה: סוכות, חנוכה, פסח ואוגוסט. השבוע לפני החג, והחג. חלק מזה חופשה ממש, עם בן זוגי, משפחה או חברים, וחלק מזה הזדמנות לעבוד על פרויקטים חדשים. אלו השוליים שלי. לחלק מהלקוחות דווקא יש קפיצה קדימה בהפסקה, לחלק קטן זה לא טוב – אבל אני מאמינה שבתמונה הכוללת, לא רק שאני עצמי נשארת במקום טוב – אלא גם שהיכולת שלי להיטיב גדלה.

20. להתמודד עם ערנות לילית

בגיל 45 גיליתי את התענוג המפוקפק של התעוררות באמצע הלילה, או מוקדם בבוקר, ערנית לחלוטין. בעיניים פקוחות. השינה לא הספיקה לי, ממש לא, אבל היא עברה דירה לארץ אחרת.

זה לא רגשי. אם אני נסערת, זה יחמיר, אבל מצברוח טוב או רגוע לא ימנע את זה. בהדרגה זה התחיל לקרות פעמיים-שלוש בשבוע. הבנתי שזה הורמונלי וחיפשתי המלצות. קניתי בחנות הטבע טיפות של צמח "שיח אברהם", שתוך יום אחד חיסלו את הסיפור אבל זרקו אותי לטלטלות רגשיות. אח"כ מצאתי תערובת צמחים אחרת שעוזרת – קוהוש שחור עם דונג קוואי, לא עד הסוף, ובלי טלטלות, והביאה אותי למצב שזה קורה פעם בשבועיים-שלושה.

בעיקר למדתי לקבל את זה ברוגע. להסכים להפרד מכושר השינה המעולה שהיה לי, לשמוח עם השינה שכן יש לי רוב הזמן, ולקבל את זה שבלילות מסוימים, אם אני רוצה לישון, זה חייב להיות לבד.

זו היתה השנה שלי, בין השאר. מאחלת לכולנו שנה חדשה ונפלאה!

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם: