3 טיפים להפרעת קשב

3 טיפים להפרעת קשב

לקוחה כותבת את הטיפים האישיים שלה מתוך התנסות ארוכת שנים עם הפרעת קשב:

באיזשהו אופן, תמיד ידעתי שיש לי הפרעת קשב. "יצאתי מהארון" (חלקית) בזכות קבוצה של מאמן קשב בשם ראובן סדן. בזכות הדחיפה של הקבוצה הלכתי לאבחון הראשון והתחלתי לקחת ריטלין.

ממה שלמדתי ממנו ומנסיון של שנים, אני רוצה לתת כמה טיפים שעוזרים לי ואולי יעזרו לאחרים.

1. לעשות את הדבר החשוב – בזמן שלוקחים ריטלין

ראובן הסביר שכאשר לוקחים ריטלין, המוח עלול להיכנס לפוקוס גדול על אותו דבר שאת עושה בזמן שאת עושה באותו הרגע.
למשל: אם את מסדרת את הבית – תסדרי את הבית 3 שעות. אם את לומדת למבחן –  תלמדי 3 שעות.
הוא אמר שחשוב שאהיה מוכנה לעשות את הדבר שאני צריכה לעשות ורוצה לעשות, ממש לפני שאני לוקחת ריטלין. 
זה קריטי, כי הריטלין לא עוזר בעשיית סדר עדיפויות, ולא מוסיף נקודות IQ. הוא רק עוזר להתרכז – בכל דבר שעושים כרגע. הוא עוזר לסגור באופן זמני את 200 הערוצים שפועלים אצלנו כל הזמן, ולהשאיר, לשעתיים שלוש, רק 2-3 ערוצים.

מקפידה לשבת ליד השולחן

זו הסיבה, לדעתי, שההקפדה על ישיבה ליד שולחן העבודה שלי בזמן שאני לוקחת ריטלין עושה הבדל כ"כ גדול לגבי המשך היום שלי.
 
זה משהו שהתאמנתי בו. כדי לנתב את עצמי ליום עבודה, אני צריכה לשבת מול העבודה שלי בזמן שאני לוקחת את הכדור, ולהישאר שם חצי שעה, שעה, עד שהוא עולה. כך הרבה יותר קל לי להחליט לעשות משימות קשות ומפחידות היום, כי אני "נשענת" על המנוע שהכדור נותן לי בתחילת היום. נוצר מומנטום חיובי, שנצבר לאורך היום. התחלה טובה של היום היא קריטית.
ההתחלה הטובה דורשת מאמץ יזום – להיות פיזית במקום הנכון, גם אם ממש לא בא לי וכל הגוף שלי מושך אותי לכל מקום אחר. ואז לקחת קונצרטה (ריטלין). זה קצת כמו להגיע לכיתה, להגיע לעבודה, או להגיע לבריכה ולהכנס אליה.

כמו הדחיפה ב"טרזן"

ריטלין נותן מומנטום. זה כמו הדחיפה ב"טרזן" שמישהו נותן לך. לפני הקונצרטה המוח איטי ומוצף במחשבות "אני לא יכולה", "זה לא בשבילי", "איך אני אעשה את זה" "זה מסובך". הכדור לרגע נותן לך מרץ פיזי, מעורר אותך ואת מרגישה קצת יותר נועזת ובטוחה בעצמך, כמו פרח שפתאום רואה שמש ומציץ. זה כמעט כמו לקבל מנה של כוח פיזי. לדעתי העיקרון דומה עם שאר התרופות.
אני במיוחד אוהבת את הדימוי של מנוע.
מישהו אמר שלהיות מופרע קשב זה להיות מרצדס עם מנוע של סוסיתא.
אז הכדור נותן לך התנעה של מרצדס. זמנית כמובן.
פסיכיאטרים שנותנים ריטלין לא מסבירים דברים כאלה. לפחות לי לא הסבירו. זה טיפ חשוב, אחרת את יכולה לרוץ כמו הארנב של דורסל, לכל הכיוונים הלא נכונים, ולסיים את היום בתחושה שעשית המון, היית באנרגיה גבוהה, עשית הרבה, אבל לא את מה שתכננת לעשות.  לא התקדמת בכיוון המרכזי שחשוב לך כעת.

בלי ריטלין המוח איטי ומבוהל

כשאת בלי ריטלין את חסרת ביטחון והמוח שלך איטי ומבוהל, אז יש כאן אימון. את צריכה כוח רצון כדי להביא את עצמך למקום הפיזי שיתחיל לך את היום. בהתחלה זו היתה החלטה כואבת – ללכת ולשבת שם עם הקפה/תה. הרגיש כמו מאמץ מאוד גדול להתחיל ככה. איזה שעמום. למה לא לצאת לבית קפה, למשל?
אבל האימון עושה את שלו.  כבר למדתי שאם רק אשב שם כשאני לוקחת את הכדור, הדברים יתחילו להתגלגל היום. אני עוד מעט ארגיש טוב יותר ואשמח שכך התחלתי. אני לא צריכה לחשוב מראש על כל הפרטים. עוד מעט המנוע יתחיל להניע אותי.
זה קטע קשה, לאסוף את עצמך למקום הזה בלי ריטלין, תוך שכנוע עצמי שהריטלין יעזור, אבל זה ניתן לאימון.
 יש ימים שזה נכשל כשלון טוטאלי ויש ימים שזה מצליח ואז, בד"כ, יש לי יום מעולה.

2. להפוך מילים לויזואליה

אצל הרבה מופרעי קשב, המוח  מאוד וויזואלי. תופסים פחות טוב מידע מילולי, ותופסים מצוין דברים שרואים בעיניים. לי, למשל, יש זיכרון וויזואלי פנומנלי – מכונת צילום בתוך הראש. זה הציל אותי בבית ספר. צילמתי מידע בתוך הראש. אני זוכרת כל דבר שראיתי. זה די מוזר. אני גם רואה כל פרט קטן סביבי.
לעומת זאת, אם עכשיו מישהו יסביר לי בטלפון – במילים ששמעתי ולא ראיתי – איך להגיע לאיזה מקום, אני לא מבינה על מה הוא מדבר. דברים כאלה, במיוחד רשימה ארוכה של הוראות, זה לא דבר שעובד עלי טוב.
להפוך מילים לוויזואליה הוא כלי שהרבה מופרעי קשב יכולים להעזר בו. אצלי זה קיצוני. דבר שאני רואה קיים, דבר שאני שומעת לא קיים. זה נקרא "זכרון עבודה קצר". וזה מאוד מטריד. אני יודעת שמשהו נאמר, שמשהו צריך להעשות, אבל זה לא
מוחזק טוב בתוכי, וגורם למתח.

אני צריכה שלטים וציורים

כדי לזכור דברים – אני צריכה סביבי שלטים, צבעים. או ציורים.
אם אני לא רושמת דברים שאומרים לי, הם מתאיידים. אני לא מצליחה להחזיק בתוכי מידע. אני צריכה שזה יהיה מולי ממש בזמן העבודה.
אחת השיטות ששמעתי מאנשים היא לשים שלטים בבית – במקומות אסטרטגיים.
למשל: מעל הכיור באמבטיה: "את צריכה לצאת מהבית בשעה X" , או שלט כמו: "כאן מניחים את המפתחות". כל מיני דברים מצחיקים כאלה.
תלוי מה הקושי שלך. לי אין קושי בד"כ להחזיר דברים למקום ולמצוא אותם. אבל יש הרבה כאלה שזה קושי ממש גדול בחיים שלהם. כך שאפשר לקחת את העזרים הוויזואליים האלה לכיוון שמשרת כל אחד ואחת.
לא תאמיני כמה זה יכול לעזור. לראות מול העיניים משהו במקום לנסות להחזיק אותו בראש. ורצוי שלא יותר מדי דברים, כי אז נוצר עומס וכבר לא רואים כלום.
להחליט מה חשוב לי עכשיו לראות סביבי.
מדי פעם לשנות את זה. לעשות סיבוב על כל התזכורות ולרענן. כי זה נשחק. יש לי מערכת מאוד מרשימה שכוללת צבעים, צורות ומה לא. צבעים חזקים עוזרים.

3. תעדוף במקום תכנון זמנים

זה כנראה הקושי הכי גדול שלי: תיעדוף. לדעת מה חשוב ומה שולי. אני פשוט באמת לא יודעת. הכל נראה לי חשוב. כדי לדעת מה יותר  חשוב, אני צריכה להשקיע הרבה מחשבה. עוזר לי גם לדבר איתך על תעדוף.
אני גם לא יודעת כמה זמן דברים יכולים לקחת. כשאני מנסה לתקצב זמן למשימה אני בד"כ טועה לגמרי. הבנתי שבניית יום עבודה לפי הערכת זמן של משימות גורם לדברים לקרוס. לכן אני משתדלת לעבוד לפי שיטה של תיעדוף, שהעיקרון שלה פשוט: אם אדע מה המשימה הכי חשובה, ואתחיל ממנה – תהיה התקדמות. וגם, עד שלא אסיים אותה, לא אעשה צעד אחר.
כשאני מכינה את הלו"ז היומי שלי, אני כותבת שלוש שאלות:
  • מה אני חייבת לעשות?
  • מה אני חושבת שאני חייבת לעשות?
  • מה אולי כדאי שאעשה?
השאלה הראשונה מקבילה לכל מיני שאלות ששמעתי: "מה הדבר הכי יעיל לעסק שלי…"? אבל המילה "יעיל" עושה לי לופ בראש. מאיפה אני יודעת מה יהיה יותר יעיל?
לעומת זאת, כשאני שואלת את עצמי מה חייבים לעשות, בדרך כלל אני צודקת.
ואז כל 200 המשימות האחרות פתאום נראות פחות חשובות.
השאלה השניה, מה אני חושבת שאני צריכה לעשות, היא לגבי מה נראה לי שצריך לעשות, אבל לא חייבים.
המיון הזה עוזר לי ממש.
אני מחלקת את כל המשימות שלי לקטגוריות האלה. התחלתי לעשות את זה לא מזמן, בנתיים זה מאוד עוזר לי ועושה שינוי. התעדוף מחליף את הזמנים.
מקווה שמשהו שנתתי כאן יעזור למישהו!

אולי יעניין אותך גם: