התחלת הרכיבה שלי באופניים

איזה ספורט אתה עושה?

שאלתי את יוסי, בן זוגי, כשפגשתי אותו.

אני רוכב על אופניים ועושה נינג'ה, אמר. בשנה שעברה עשיתי טיול אופניים נהדר בהולנד.

חשבתי לעצמי,

אופניים?! מעולם לא חיבבתי רכיבה, ואני חיפאית. זה לא בשבילי.

שנה וחצי מאוחר יותר אני מוצאת את עצמי רוכבת על אופניים ביערות הולנד היפים, הקרים והגשומים של אפריל. I'll try almost anything once.

כל כך הרבה הסתגלות

ספורט חדש דורש מהמוח כל כך הרבה הסתגלות, שלפעמים זה נדמה לי כבלתי אפשרי. קשה לי לעלות על האופניים הגבוהים ולהתחיל לרכוב. קשה לי לעצור ולרדת מהם בלי ליפול. אני לא מצליחה לזכור איך מעלים הילוך ואיך מורידים. בעיקר, אני פוחדת מהכל. פוחדת ליפול. פוחדת מפניות. פוחדת שנחליק בגשם, ויורד פה גשם כל יום. אני פוחדת כשבאים אופניים מולי ופוחדת כשהם מגיחים מאחורי. השבילים משותפים גם לאופנועים, ולמרות שהם די מעטים, הם מפחידים אותי. האופנועים הם כמו המדוזות או הסירות בים, אני חושבת לעצמי. תמיד יש איזה קוץ באליה.

שבילי האופניים כאן מוסדרים בצורה מדהימה. 80% משבילי האופניים בהולנד מופרדים לגמרי מהכביש. וגם כשהם צמודים לכביש, הם רחבים ומסומנים עליו בצבע אחר. הנהגים אדיבים, נוסעים לאט סביב אופניים, וכמעט כולם רוכבים ללא קסדה. עדיין, אני פוחדת.

וגם מאושרת וגאה בעצמי. הרכיבה ביער דומה קצת לריצה או הליכה ביער, שהן בין הפעילויות האהובות עלי, אבל רכיבה היא יותר טיולית. היא מרחיבה את המרחקים והאופקים. אנחנו רוכבים בתוך גלויה יפהפיה כל הזמן. ירוק, חי, רענן, וכל זה נמשך ונמשך. מאז שהיתי קטנה תמיד הרגשתי שכל מה שאני מקבלת הוא תמיד מועט. סוכריה, רק אחת. לשמוע סיפור, אחד. חברה באה לשחק איתי, וכבר צריכה ללכת. והנה הירוק הזה עצום ואינסופי. נמשך שעות. אני מרגישה את השיפור ביכולות המנטליות שלי מרכיבה לרכיבה, וגם בתוך כל רכיבה. קצת יותר שולטת במצב, קצת יותר רגועה.

שביל צר מדי

מתישהו יש שביל צר מאוד ביער, ושלושה זוגות אופניים מגיעים מולי. אני פוחדת, מנסה לזוז הכי ימינה שאני יכולה, אבל זה לא מספיק, והיד שלי מתנגשת בידה של אחת הרוכבות מולי. פחדתי כל כך שהיא נפלה ונפגעה, כעסתי עליה כי חשבתי שהיא לא זזה מספיק, כעסתי על עצמי שכנראה לא זזתי מספיק, ואולי אני לא בסדר שאני רוכבת כאן בשבילים כשאני לא יודעת לרכוב מספיק טוב. אבל אף אחת מאיתנו לא נפלה, אלא נעצרנו מיד אחרי ההתנגשות. אני התנצלתי שוב ושוב, והיא שאלה אותי שוב ושוב אם אני בסדר.

כן, אני בסדר,

אמרתי, ורכבתי הלאה ליוסי שעמד וחיכה לי. ראיתי אותו ופרצתי בבכי של תסכול וכאב. זה היה כל כך מפחיד, והיד שלי ממש כאבה. הוא חיבק אותי, בכיתי דקה או שתיים ואז הוא שאל:

רוצה לחזור הביתה?

בדיחה טובה. תגיד, אתה מכיר אותי מאתמול? לחזור ככה הביתה, בתחושת כישלון? לא יקרה. ממשיכים. יש לנו מסלול ותוכנית.

אחרי כמה דקות עבר הכאב ביד, ואז הרגשתי יותר טוב. השבילים לרוב יותר רחבים, וידעתי שבהם לא תהיה לי בעיה. הבנתי מתי השביל צר מדי עבורי ועבור היכולות שלי, ואם אני רואה אופניים מולי, ובטח אופנוע, אני עוצרת בצד. ההתנגשות גם סימנה את הגבול שלי. אני מתחילה, עדיף שאהיה קצת יותר עדינה עם עצמי.

ריצת האיבוד ביער

הרכיבה הארוכה הזו היתה יום אחרי שהלכתי לאיבוד בריצה ביער. עשיתי הרבה טעויות בריצה הזו: יצאתי בלי טלפון, בלי להעריך מספיק טוב את המורכבות של המסלול, וסמכתי יותר מדי על הניווט של השעון שלי. שבסופו של דבר ה-GPS שלו לא התחבר. הגעתי כמעט עד לבית, מצאתי אנשים שעזרו לי, והכל נגמר בשלום, אבל זו היתה חוויה קצת מפחידה.

עכשיו חשבתי לעצמי שטוב ששתי החוויות האלה של האיבוד ושל ההתנגשות קרו. מה שפחדתי ממנו קרה – וזו תחושת הקלה וכוח. גם יצאתי מזה, גם סימנתי את הגבולות שלי כרגע, וגם למדתי מהטעויות.

יוסי סבלני איתי, ותומך בכל דרך. הוא מעריך את זה שאני עושה את הרכיבות האלה איתו, למרות שזה ממש לא הספורט שלי. הוא מתריע מראש על אופניים אחרים שמגיעים, על פניות, על כל מה שאפשר. מביט אחורה שוב ושוב לראות איפה אני. מחכה בסבלנות בצמתים אם אני יורדת מהאופניים. ברכיבה הראשונה קיטרתי, אבל עכשיו אני רוב הזמן ברוח טובה וספורטיבית, ואנחנו נהנים מהשעות האלה בטבע, שהן גם יחד וגם נפרדות.

אנחנו רוכבים ורוכבים, ואני כבר די עייפה. גשם חלק מהזמן, רוח, עד פה לא בעיה בשבילי, וגם די קר. רוב הזמן 5-7 מעלות. גם לזה כבר התרגלתי. אבל לקראת הסוף פתאום אני רואה שהשביל נמתח לפני בעליה ארוכה. מתונה אך ארוכה.

עליה? בהולנד? לא אמרנו שהולנד שטוחה פיקס?

אני מרגישה מרומה. כבר הבנתי איך מעבירים הילוכים בעליה, ואני בכושר, אבל כבר ממש מותשת, ומתחילה לאבד סבלנות.

רק לא לאבד סבלנות

אם יש משהו אחד שלמדתי מריצות ארוכות, זה שמותר לקטר, אבל אסור לאבד סבלנות. רק לא להיכנס לטנטרום. התפקיד שלי הוא לשמור על רוגע, ואז תמיד אוכל לעשות את הדבר הנכון. אני מורידה הילוך ומדוושת ממש לאט. מדברת לעצמי. תנשמי. אין פה שום בעיה אמיתית. את לא בשום סכנה. את יכולה לרדת מהאופניים ולעבור את העליות בהליכה, אבל נסי לדווש, כי ככה תגיעי יותר מהר הביתה וגם יהיה לך פחות קר.

זו לא עליה אחת. יש סדרה של עליות כאלה, שקשה לי לראות מראש כי אנחנו ביער. אז אני לא יודעת כמה כאלה יש. בין העליות יש ירידות מרעננות, ואני משתדלת לא לחשוב יותר מדי קדימה. לא לחשוב על הסוף, וגם לא על המרק החם שמחכה לנו בצימר. אני לא רוצה לחיות בהמתנה לדבר אחר. כשיהיה לי מרק, יהיה לי מרק. עכשיו אני כאן בעליות ובקור ואני אהיה כאן בטוב, עד כמה שאני יכולה.

וזהו. יצאנו מהיער ומהעליות. אנחנו קילומטרים ספורים מהצימר. הגשם עכשיו חזק מאוד, ממש מצליף בפנים, עם רוח שמאתגרת קצת את שיווי המשקל, אבל לי זה כבר לא משנה. הפנים שלי קפואים, הגוף שלי חם, השרירים עייפים, ואני עדיין בתוך גלויה קסומה. מרגישה נושמת, ערנית, חיה. עשינו את זה. 24 ק"מ ביער קסום באזור Putten בהולנד.