האם כדאי לשכור מאמן לילדים?

האם כדאי לשכור מאמן לילדים?

כשאני מספרת לאנשים על אימון אישי, אנשים הרבה פעמים אומרים לי: נשמע נהדר. אשתי צריכה את זה דחוף.

הרבה פעמים נראה שה"בעיה", או המקור של הבעיה, נמצא אצל אחרים – ולא אצלנו. אם רק האחר ישתנה… הכל יהיה הרבה יותר קל. אם רק האישה תהיה פחות תובענית, הגבר יותר רגוע והילדים יותר צייתנים… אנחנו רוצים לשלוח את כולם לאימון.

בואו נדבר על אימון לילדים (בלי אימון מקביל להורים). אני לא ממליצה עליו, מכמה סיבות:

1. לא יעיל

ככל שהילד יותר צעיר, זה יותר נכון. אימון לילד הוא לחפש את המטבע מתחת לפנס. אנחנו, ההורים, יצרנו את רוב הבעיות, כנראה. ע"י כך שאנחנו שולחים אותו לאימון, במקום את עצמנו, אנחנו מבטיחים שמקור הבעיה ימשיך. אם אנחנו עצמנו ביקורתיים להחריד, הילד יהיה חסר בטחון, נקודה. לא יעזור אימון שלו בנושא. עכשיו אתם אומרים לעצמכם שאתם לא ביקורתיים. באמת? שאלו אנשים סביבכם. רצוי, אנשים חוצפניים. שאלו את בן הזוג שלכם.

2. יוצר קונפליקט איתכם

כל אימון יוצר קונפליקט מסוים של האדם עם סביבתו. אנשים מכירים את המתאמן כל חייו, ופתאום הוא מתחיל להשתנות. הוא מפתיע. אולי הוא פתאום כן ואמיתי יותר, אולי הוא עושה יותר. זה יכול לאיים על הסביבה במידה מסוימת, וגם כמובן לרגש ולשמח. תגובת הנגד הזו היא אחד הכוחות שמושכים את המתאמן אחורה, ובאימון עובדים גם על זה, כמובן: לשפר את הקשרים עם הסביבה, כדי למשוך את הסובבים קדימה גם כן, במקום לחזור איתם אחורה. עכשיו קחו את הילד. הוא צעיר. אתם עצמכם תתנגדו לאימון, בצורה לא מודעת. אתם הרי מביאים תפיסה שונה, את התפיסה שיצרה את הבעיה. עכשיו הילד יצטרך להתעמת איתכם. אתם מלמדים אותו א', והמאמן מושך לכוון ב'. קל להבין מי יוותר. סיכוי גדול שלא יעבוד.

3. לא מכיל דוגמא אישית

ילדים לומדים מאיתנו, ההורים. גם אם זה לא נראה כך בכל שלב בחייהם, אנחנו המודל שלהם. ע"י כך שאנחנו שולחים אותם לאימון, במקום את עצמנו, אנחנו מוסרים להם כמה מסרים. קודם כל, אנחנו מוסרים להם מסר שמשהו איתם לא בסדר, ואנחנו לגמרי בסדר. נכון? אחרת למה הם מתאמנים ואנחנו לא? כלומר, הבעיה היא אצלם. וזה המסר השני. אנחנו מלמדים אותם להעביר את האחריות למישהו אחר, בדיוק כמו שאנחנו עושים. המודל שלנו הוא של חוסר אחריות והפניית האצבע למישהו אחר. שלישית, אנחנו ממשיכים לייצר את אותה דוגמא אישית שיצרנו קודם. לא שינינו דבר. ולכן הם ממשיכים ללמוד מאיתנו משהו שלא עובד.

4. מעט מדי

אימון של פעם בשבוע הוא אילוץ כלכלי. רובנו צריכים הרבה יותר תמיכה והקשבה, ושיחות, ועבודה אישית, מאשר פעם בשבוע. חלקנו צריכים תמיכה יום יומית. בטח ובטח במצבים של משבר. אנחנו מסתפקים בפעם בשבוע, כי זה מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כספית (יש אנשים שמתאמנים יותר, אגב, והם לא בהכרח עשירים – עניין של בחירה). הטוב יותר הוא ליצור סביבנו סביבה תומכת שתתמוך בנו כל הזמן. לילד שלכם יכולה להיות סביבה כזו: אתם. בשביל זה אתם צריכים להתגבר על מה שעוצר אתכם כיום מלתמוך בו היטב, ע"י אימון לעצמכם או בכל דרך אחרת, ואז הוא יקבל הרבה תמיכה, כל יום, ולא רק שעה בשבוע.

5. יוצר קשר שיסתיים

עבור כמה מפגשי אימון תשלמו? שנים-עשר? עשרים? שלושים? אז יהיה לילד קשר שילך ויעמיק, עם דמות נהדרת, ואחרי כמה חודשים, הדמות תעלם. זה משבר בפני עצמו. הטוב יותר יהיה שהקשר איתכם ילך ויעמיק, במקום עם המאמן.

מה כן? אימון עבורכם, כמובן

אימון שיבדוק, מה החלק שלכם ביצירה של הבעיות הללו. חוסר משמעת, חוסר בטחון, התפרצויות רגשיות… כל אלו קשורים לקשר שלנו עם הילדים. אפשר להשפיע עליהם בהצלחה וביעילות ע"י עבודה יסודית שלנו.

בנימה אישית

אני עצמי קיבלתי אימון רב מגיל צעיר מאוד. זה היה מאימי, שהתאמה הרבה, ואימנה גם אותי. זה היה נהדר, וביטל את כל הבעיות שכתבתי עליהן, חוץ מבעיית הקונפליקט עם הסביבה. אני לא מכירה פתרון פשוט עבור הבעיה הזו. כל התקדמות שלנו יוצרת חיכוך מסוים עם הסביבה. אבל החיכוך לא היה עם אמי, להיפך – אמי היתה זו שחיזקה אותי, ונתנה לי כוחות להתמודד עם הסביבה.

מתי כן כדאי שיחות לילדים

אם בגיל ההתבגרות ילד לא יוצר קשרים מספיק טובים עם חברים, כך שאין לו במי לבטוח ועם מי לדבר על כל מה שעובר עליו – והרי לא רוצים בגיל הזה לדבר על הכל עם ההורים – אז כדאי לנסות שיחות. אגב, במקרה כזה אני ממליצה על פסיכולוג ולא על מאמן – למעט מאוד מאמנים יש הכשרה לעבודה עם ילדים, ועבודה עם ילדים ומתבגרים שונה מאשר עבודה עם מבוגרים.

אולי יעניין אותך גם: