7 נקודות שלמדתי מהקורונה

(מעדיפים להקשיב? הכל בהקלטה)

מחשבות קורונה. כאן הסיפור של איך חליתי.

1. יש הבדל בין לדעת ולהפנים

ידעתי שאני כבר לא מחוסנת (דלתא? הזמן שעבר מהחיסון?), אבל לא הפנמתי את זה. דיברתי בטלפון עם אותה אישה בסדנה שהשתתפתי בה, שנחשפה לחולה קורונה. שאלתי אותה אם ידעה שלעשות בדיקת קורונה אחרי יומיים מהחשיפה לא אומר הרבה (בשביל זה צריך בידוד). היא אמרה –

כן, אבל לא הפנמתי את זה. בטח לא כמו שאני מבינה עכשיו, אחרי שקבוצה שלמה חלתה, ומשתתף אחד מאושפז.

אפשר לשאול על תחומים חשובים בחיים: מה אנחנו יודעים אבל לא מפנימים? ומה יעזור לנו להפנים?

2. אירועים מחזקים את הדיעה שלנו

אני אמרתי –

וואו איזה מזל שהיתי מחוסנת! זה עבר עלי קל יחסית.

כמה חברי פייסבוק אמרו –

איזו שטות שהתחסנת, בכל מקרה חלית.

זה אמור להכניס לנו קצת צניעות לגבי הקשר בין התפיסות שלנו לבין המציאות. אם יש נושא שאנחנו תקועים בו, יכול להיות שאנחנו משתמשים בכל מה שקורה כדי להצדיק תפיסות מוטעות שלנו.

3. מידת אמפתיה שונה לאירועים שונים

יש הבדל עצום במשמעות ובאמפתיה שאנחנו מפנים למקרים שונים. לואי סיקיי אומר:

אנחנו אוהבים להציל תינוקות בכל מחיר. אבל אם מישהו מספר שסבתא שלו נפטרה בגיל 98, חבר שלו אומר: אז למה בכלל סיפרת לי על זה?

עבורי, היתי חולה בצורה רצינית פעמיים השנה – לפני הקורונה – וזה לא זכה לתהודה רבה, בצדק מבחינתי. כשחליתי בקורונה הופתעתי מעוצמת האמפתיה (המבורכת!). האם אנחנו יכולים להעלות את רמת האמפתיה שלנו לאחרים, וגם בנושאים אחרים? אנשים עם מחלות נדירות, פיזיות ורגשיות? מצבים מאוד שונים משלנו?

4. גישה שונה לאותם אירועים

לאנשים שונים יש גישה שונה מאוד לאותם אירועים. אני ראיתי את המחלה שלי בקורונה בתור תקלה. עשיתי בלי סוף חקירות עם עצמי, מה היו הטעויות שלי ומה אני לומדת מהן. אנשים אחרים בקבוצה ראו את זה בתור התקדמות. הם לא רצו להתחסן ועכשיו יהיו מחלימים. זה נכון יותר בעיניהם. הם אומרים שהתהליך שלהם היה צריך את זה. אני בטוחה שהרבה מהחרדה שלי בימים הראשונים היתה קשורה לגישה שלי. לפעמים אי אפשר לשנות את הגישה – אבל לפעמים כן, אפשר לשאול –האם אפשר להתייחס אחרת לגמרי למה שקורה איתי?

5. תרגול יוצר נינוחות

כבר שיתפתי שזו היתה הפעם שלישית שאני חולה תוך שנה. בפעם הראשונה כשהבנתי שאני ממש חולה ואצטרך להיות לבד בבית – בכיתי ביאוש, התמרדתי. לא רציתי לעבור את זה לבד. הפעם השניה היתה קלה יותר, ובפעם השלישית כבר היתי מתורגלת. כשרק התחלתי להרגיש רע – מיד הכנתי לי סיר של מרק עוף, ביקשתי מהבת שלי להביא אבטיח, ונכנסתי למיטה עם המחשב ושתי כריות לראש. זה משהו שטוב לזכור. מפתחים כוחות לכל מצב.

6. לדמיין תסריטים

קשה לפעול בצורה שלא דמיינו. חברה ותיקה מהטכניון אמרה לי על הסיפור שהיה עם הסדנה –

את לא יכולת לעשות "אחורה פנה" כי זה לא היה תסריט שדמיינת. לא חשבת על זה, לא היית מוכנה לזה. זו אופציה שלא היתה קיימת מבחינתך.

אני חושבת שהיא צודקת. בשביל זה צריך ללמוד מהנסיון שלנו ושל אחרים, ולפעמים לא נצליח לפעול אם נדרשת מאיתנו פעולה חדשה מאוד ומהירה. בעצם הלמידה צריכה לכלול הכנה מראש של תסריטים, ובלעדיהם יכולים להגיע לאסונות כבדים מאוד, כמו למשל אסון צפית.

7. אנרגיה היא המטבע האמיתי

אמא שלי סיפרה על בעיות שהיו לה בעבודה. יש להם תוכנה שפועלת בבתים, אבל הם לא מצליחים להפעיל אותה מהמשרד. היא סיפרה בהתלהבות על איש ה-IT החדש שלהם,

הוא כל כך חכם! ממש יודע מה הוא עושה. הוא מתחיל לעלות על הבעיה המסתורית.

הקשבתי לה מדברת, ואמרתי לה –

יש לך אנרגיה. המון. את סוכנת בחיים שלך וב"פיליפס". את פועלת, משפיעה.

בגיל 72 זה השג. וזה אולי הדבר הכי חזק שהבנתי בסיפור הזה של הקורונה – שהאנרגיה שלי, החמצן בריאות – היא המטבע הבסיסי שלי ושל כולנו בחיים. זה כנראה הבסיס שהכי חשוב לשמור עליו ולטפח. לא לוותר.