9 סימנים לנישואים גרועים

יש מיליוני מאמרים על איך לשפר נישואים. הספר הטוב ביותר שאני מכירה בנושא יחסים, "לבסוף מוצאים אהבה" של מארויל הנדריקס, מתייחס לנישואים בתור מסע ריפוי אישי של כל אחד מבני הזוג. ע"י שיפור הנישואים גם נשפר ונרפא לעומק את עצמנו. גם בעיני זה נכון, בהרבה קשרים ובהרבה תקופות.

ומתישהו, לא. מתישהו הקשר לא ראוי להתקיים. מתישהו החיים של אחד מבני הזוג, אם לא שניהם –  יהיו טובים יותר מחוץ לקשר. טובים, מספקים, מלאים, מאפשרים. לא תמיד קל להביט ליחסים שלנו בעיניים, אני יודעת. ובכל זאת, אספתי עבורכם כמה נושאים שהם לפחות פעמון אזהרה מצלצל.

לפני שנמשיך, אני רוצה לספר לכם על קורס דיגיטלי מחזק ומעצים עבורכם – להתמודד עם נרקיסיסטים. אם אתם בקשר ממש גרוע, עכשיו או בעבר, שווה מאוד ללמוד את הנושא – כי יש הרבה מה לעשות עם זה. להפסיק את הפגיעה, ולהתחסן נגד הסוג הזה של פגיעות גם בעתיד.

נצא לדרך. המצבים הבאים בעייתיים מאוד מאוד ביחסים:

1. ביקורתיות יתר

יש הבדל בין ביקורת לבין ביקורתיות. ביקורת יכולה להיות אוהבת, רגישה, עניינית. שיקוף רב ערך, שיאפשר לאדם לצמוח. ביקורתיות היא שלילית, מקטינה, מבטלת, גורפת. לא מאפשרת בכלל לאדם לגדול.

אני חושבת שאתם יודעים אם אתם שקועים עד מעל לראש בביקורתיות אכזרית של בן הזוג שלכם, עד כדי פסילה מוחלטת של מי ומה שאתם, של מה שאתם מאמינים בו, של מה שאתם עושים ורוצים. אם

• כל מה שאתם עושים לא שווה,
• אפילו הנקודות החזקות ביותר שלכם – המהות שלכם – לא זוכה להכרה,
• כשאתם מצליחים זה במקרה, וכשאתם נכשלים זה באשמתכם,
• כל טעות שלכם הופכת לדרמה ומוחזקת נגדכם שנים,
• אתם מקבלים הערות על כל צעד ושעל, כולל על שטויות,
• הכוון שלכם נשפט בעקביות על פי ערכים שונים משלכם.

זו ביקורתית. ביקורתיות כזו נוצרת, לדעתי, כאשר יש קצרים עצומים בתקשורת. כאשר בן זוג אחד למעשה לא מבין או לא יכול להבין את השני, והוא מבקר אותו מתוך חוסר הבנה. הסיבה לא בהכרח משנה – זה מצב הרסני לשני בני הזוג.

ביקורת היא הרסנית, אבל יש רמה אחת מעליה.

2. בוז

מלקולם גלדוול הוא אחד הכותבים האהובים עלי, והוא הכיר לי בספרו Blink ("ממבט ראשון") – על איך מתקבלות החלטות אינטואיטיביות – את אחד ממומחי הזוגיות העולמיים, ג'ון גוטמן. גלדוול מדבר על "פריסה דקה" – איך מתוך פרוסה דקה של המציאות, מתוך נתונים מעטים עד כדי גיחוך – אנחנו יכולים להבין ולחזות היטב מה קורה או יקרה במצב מסוים. גוטמן שיכלל את היכולת הזו לרמת אמנות בתחום הנישואים, וע"י ניתוח של סרטון באורך של 15 דקות, שבו זוג משוחח על נושא משמעותי ביחסיהם – הוא חוזה בדיוק של מעל 90% את המשך הקשר שלהם.

מה גוטמן מחפש שם? מה הוא מוצא בסרטון קצר שעוזר לו לדעת בוודאות אם שווה להמר על הזוג הזה או לא? אם שווה להם לקחת משכנתא או לא? מסתבר שאחד הפרמטרים החשובים שחוזים קשר שלא יחזיק – ואולי שלא אמור להחזיק – הוא בוז. זלזול. חוסר כבוד. באנגלית – contempt.

בוז קשור לחשיבה, אבל הוא גם רגשי, ולכן עמוק כל כך. בויקיפדיה בוז מוגדר כתערובת של כעס, גועל ויחוס ערך שלילי. בוז זה לא כעס. אפשר לכעוס ולכבד. הגועל והערך השלילי הם העניין.

אתה לא טוב. אתה מגעיל. אתה לא ראוי לי, לאהבה, לכבוד.

בוז הוא עניין שגוטמן טוען שלא יכול להתקיים בקשר טוב, ואני מסכימה. התבוננו עמוק בליבכם. אם יש בוז כלפיכם – לא טוב. אם יש לכם בוז כלפי הפרטנר שלכם – לא טוב.

שאלה שאפשר לשאול על כל הסעיפים, וגם על בוז – האם זה ניתן לשינוי? האם אפשר לעבוד על זה ולהגיע מיחסים שכוללים בוז ליחסים מכבדים לחלוטין, נטולי בוז? אני לא יודעת את התשובה, אבל אני יודעת שבוז הוא עמוק מאוד – ולכן כל עבודה שתהיה יעילה כאן תצטרך להיות עמוקה מאוד.

3. הסרת אחריות כוללת

מצב שבו אדם מסיר כל אחריות לחייו מעצמו, ומטיל את כולה על בן הזוג – הוא מצב קיצוני.

בגללך החיים שלי לא טובים. בגללך אני לא יכול להתקדם.

צריך שניים לטנגו, אין ספק. חלק מהאחריות ליחסים נמצאת אצל בן הזוג. אבל כל אדם אחראי על החיים של עצמו. בכל קשר יש מידה כזו או אחרת של הטלת אחריות שגויה על הפרטנר. אבל אם זה כולל, זה חמור.

יצא לי להכיר אישה שחתמה על שירות בצבא קבע. למרות תפקידה הבכיר היא לא אהבה את המערכת הצבאית, אבל לא רצתה לוותר על זכויותיה העתידיות ולפרוש. מצב מתסכל? מאוד. אבל אלו בחירות שלה. במקום להכיר באחריות שלה על בחירותיה, היא האשימה ללא הרף את בן זוגה בכך שהוא לא שאפתני, לא מתקדם, לא עושה יותר, לא משנה את המצב שלהם בחיים, לא מרויח מידה כזו של כסף שהיא תוכל לוותר על הפנסיה הצה"לית.

אני תקועה בגללך

הוא המוטו שלה.

לא מקום טוב ביחסים. ואגב, לא מקום טוב בחיים. יתכן בכלל שמדובר בנרקסיזם. אישית, אני ידועה ביכולת שלי להתחבר ולהצליח לעזור בכל מיני מצבים, וקולגות מפנים אלי אנשים במקומות מורכבים. אבל במצב הזה – אדם לא רואה את עצמו כאחראי למה שקורה איתו, בכלל – קשה מאוד לעזור. בעבר היתי משתדלת לא לקבל לאימון אנשים במקום כזה. היום כבר יש לי נסיון חיובי גם כאן. אבל התהליך ארוך, איטי וכואב.

4. תסביך מדונה/זונה

מכירים? לא? יש לכם מזל. תסביך עמוק וחמור שבו גבר מפריד בין אישה שהוא יכול לאהוב לבין כזו שהוא יכול להיות בקשר מיני איתה. ברמה גורפת של התסביך, לא יהיו בכלל או כמעט יחסי מין בנישואים. אבל התסביך יכול להתעורר גם מאוחר יותר. הרבה נשים מתעוררות מינית לקראת גיל 40. ואז זה יכול להגיע. פסילה מוחלטת. הגבר אומר – לא במילים –

את סקסית מדי. אני כבר לא מעריך אותך.

האישה נמצאת במלכוד בלתי אפשרי. היא צריכה לכבות את עצמה או לאבד את האהבה וההערכה שלו.

טריקי. לכאורה – יש מצד הגבר התמסרות. אהבה עצומה. עוטפת. גורפת. רומנטיקה מטורפת, ממש ברמת ההערצה. מה עוד אישה יכולה לבקש? אז זהו, שהיא יכולה. היא יכולה לבקש שהגבר יראה אותה כאדם שלם – נעלה וגם חייתית. כמו שהיא. ולא יפסול ויתעלם מחלקים כל כך חשובים שלה.

5. סירוב לטיפול אישי או זוגי כלשהו

אף אחד לא מושלם, ואין קשר מושלם (באמת! גם לא שלי!). אחת השאלות היא – האם שני בני הזוג מוכנים לעבוד כדי לשפר את הקשר? להשתנות, לגדול? או שאחד מהם מתבצר בעמדותיו? יש הרבה דרכים לעבוד יחד על הקשר. על כל התקשורות שלא נמסרו ויצרו משקע עכור. על אירועים שלא עובדו וממשיכים להכאיב. יש טיפולים זוגיים מסוגים שונים. החל מהפסיכולוגיה הוותיקה, כלה בטנטרה, ועבור דרך הרבה גישות בדרך, כמו "תקשורת מקרבת" (NVC).

מצד שני, לא הכל נמצא בדינמיקה של הקשר. יש תסביכים אישיים ופרטיים של כל אחד, והעבודה עליהם יותר יעילה בנפרד. כאן טווח האפשרויות והכוונים עוד יותר רחב. מדיטציה, טיפולים טנטריים, פוקוסינג, טיפול פסיכולוגי מסורתי, קואוצ'ינג, פסיכודרמה, ועוד ועוד.

בן זוג שלא מוכן להשקיע משאבים – זמן, כסף ואנרגיה – בתהליך זוגי או אישי, כאשר בן הזוג השני סובל ומבקש – היא בעיה. יתכן שאלו הם אתם שלא מוכנים לעשות תהליך זוגי כזה. יש לכם סיבות מוצדקות –

אני מופנם, אני לא אוהב להחשף, לא אוהב לדבר, לא סומך על מטפלים, כל הקואוצ'רים שרלטנים, לא רוצה להוציא כסף.

מבינה אתכם, באמת. ועדיין – בעייתי ביותר לומר לבן הזוג שאתם לא מוכנים לעבוד עבור הקשר שלכם.

יותר מזה, לומר

אני לא צריך טיפול/אימון, כי כל הכשלים נמצאים אצלך. אני טלית שכולה תכלת,

היא טענה ממש מבישה. זה, בפני עצמו, רמז עבה לכך שיש לכם אופקים להרחיב. גם להגיד

אני יכול לעבוד על הדברים בעצמי, אני לא צריך עזרה –

מצטערת – לא מתקבל. היו לכם מספיק שנים. אם השני מבקש מכם שתקבלו עזרה חיצונית, אתם כנראה זקוקים לה. הפרטנר שלכם זקוק לכך שתקבלו עזרה, ההתנהגות שלכם פוגעת בו. תפקידכם מבחינתי לקבל עזרה.

6. חסימת דיונים

סוג אחר של אלימות, גם אם סמויה. יש אנשים שאומרים על משהו – אני לא מוכן לדון בזה. לא מוכן לשמוע על זה. אל תעלי את הנושא הזה יותר לעולם.

מכירים את הציטוט של וולטייר?

"איני מסכים עם דבריך, אך אגן עד המוות על זכותך לומר אותם"

אם יש משהו שמפריע לבן הזוג שלכם, או משהו שהוא רוצה – אתם צריכים להיות מוכנים לדון בכך. להסכים? לא אמרתי. לדון. כמה שהוא צריך. כמה שזה עוד רלוונטי. אולי אפילו במסגרת מעמיקה יותר של תיווך ביניכם. לשמוע ולהבין עד הסוף. מי קובע מה הסוף? השני. כאשר הדיון יספיק לו. אם זה כואב לו, אתם צריכים להיות מוכנים להיות שם עבורו, אפילו במשך שנים. לא מוכנים? לא מוכנים לשמוע אתכם? בעייתי ביותר.

7. סירוב לטיפול תרופתי כאשר זה נדרש

בתור אדם שמשתדל להתרחק מתרופות, ולגמרי מעדיף לתת לגוף לעשות את שלו במינימום התערבות – זה סעיף מוזר במאמר שלי. אני יותר עוזרת לאנשים להגמל מסמים (סיגריות, גראס, שתיה, כדורי שינה) מאשר ממליצה עליהם.

אם אפשר, כמובן. יש מצבים שבהם שיחות – עם אדם מיומן ככל שיהיה – פשוט לא מספיק אפקטיביות. מצבים שנוצרים כנראה משילוב של גנטיקה יחד עם אירועי ילדות – ואדם פשוט לא מצליח להתגבר עליהם ולהגיע לרמה טובה של תפקוד בחיים. המצבים הנפוצים שיכולים להכלל ברשימה הכואבת הזו הם דיכאון עד כדי חוסר תפקוד (להבדיל מדכדוך שהוא הקל יותר והנפוץ), הפרעת קשב, וגם OCD, הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה) והפרעת אישיות גבולית. השניים הראשונים הם היותר מוכרים לי מעבודתי.

תרופה היא לא בושה. כמה וכמה אנשים קרובים אלי ביותר – משפחה ולקוחות, אהובים, מוערכים ומצליחים מקצועית ומכל בחינה – משתמשים בקביעות בתרופה נוגדת דיכאון, חרדה או הפרעת קשב. לפעמים הטיפול היה game changer רציני, שהעלה אדם על פסים של הצלחה וצמיחה מרגשות. אם ניסיתם לזמן קצר תרופה מסוימת וזה לא היה טוב – זו לא סיבה להתייאש. לפעמים צריכים לנסות כמה עד שקולעים. זה הרי לא מדע מדויק.

מה הקשר לזוגיות? קשר עצום. אם אלו אתם שמסרבים לטיפול תרופתי, אתם דנים את בני הזוג שלכם לקושי אכזרי. אם זה בן הזוג שלכם, והוא כבר ניסה שנים ללא תרופות וזה לא עובד – בעיה רצינית.

8. שימוש בכוח פיזי

כל אחד יודע שאם יש מכות, סטירות, דחיפות, שבירת חפצים – הדבר הנכון הוא לקום ולהסתלק. זו אלימות. העניין הוא שאלימות לא מתחילה ממכות ומסטירות, ולא מוגבלת אליהן. היא יכולה להתבטא בצורה מעודנת בהרבה. מה עם לקחת חפץ בחוזקה מהיד? מה עם דחיפה מהדרך?  חסימה של הדרך? לא לתת למישהו לקום מהמיטה? מגע מיני כשהשני לא רוצה?

כל התנהגות שבה מופעל כוח אחד על השני היא אלימות. כשאתם חושבים על אלימות, אל תחשבו בסטריאוטיפים, על זוגות עניים ולא משכילים שבהם הגבר משתכר ומכה את האישה מכות רצח. שאלו את עצמכם, גם גברים – האם בן הזוג מכבד את

• הגוף שלכם
• המרחב סביבכם
• את החופש הפיזי שלכם לנוע במרחב
• את הזכות שלכם לקבל מגע נעים ולא כוחני
• את הסביבה הפיזית הפרטית שלכם (מקום, חפצים)
• את הזכות לפרטיות ולשקט.

לפני המון שנים יצאתי עם בחור שנדלקתי עליו. "קול" עם אופנוע וג'קט עור. ישבנו אצלו על המיטה והתנשקנו. היתי די צעירה ולא רציתי יותר מזה עדיין. אחרי כמה נסיונות פיזיים עדינים יחסית להתקדם, שנדחו בעדינות, הוא פשוט הרים אותי באויר והניח על ברכיו. זה היה שימוש בכוח פיזי כלפי. not cool, man. הבנתי מצוין מה קורה, ירד לי ממנו בשניות והסתלקתי משם מאוכזבת. יתכן שמתוך ההסטוריה שלכם לא זיהיתם עד היום שימוש בכוח פיזי כלפיכם. כדאי להתעורר.

אם יש התנהגויות כלפיכם שאתם מתביישים בהן, שאתם מתרצים לאחרים או מכחישים – סימן לא טוב. מצד שני, יתכן שאתם מוקפים באנשים שגם הם מכחישים קשר גרוע שהם נמצאים בו. שווה לשאול אדם אובייקטיבי.

9. אם הסיפוק המיני של אחד לא חשוב לשני

הגענו לסקס. אם נגיד שסקס לא טוב, לא מספיק, לא מרגש או לא מספק הוא עילה לפרידה – כנראה שבתי המשפט יקרסו מעודף תיקי גירושים. זה בלתי אפשרי. המשיכה עצמה משתנה עם השנים, הגוף משתנה, רצונות וערכים משתנים, דברים קורים. התאמה מושלמת בלתי אפשרית, מתימטית. ומצד שני, אי אפשר להתעלם מהנושא הזה – שלפחות לחלק מהאנשים הוא עמוק, רחב ומשמעותי ביותר.

כשהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, שאלתי את בן זוגי דאז, מה ה – deal breaker? מתי כבר לא נכון להיות יחד? הוא ניסח בצורה מבריקה:

אם אחד מבני הזוג לא מעוניין או לא רואה חשיבות בסיפוק המיני של האחר, זו בעיה.

אני מסכימה. אם הסיפוק של כל אחד חשוב לאחר – התהליך ממשיך. האמון ממשיך. מנסים דברים. מחפשים. עצם התהליך מקרב ומעורר, גם אם הוא לא יושלם לעולם. אם זה לא המצב – אז יש אחד שזנח את השני. שהחליט בצורה מודעת או לא מודעת, וזה יכול להיות קשור למגוון הנושאים שדיברתי עליהם – שלא נורא שהשני מתייבש. שאנרגיית החיים שלו דועכת אט אט.

בגדול אני מאמינה בכוון של win-win. כלומר, רוב המצבים הפתולוגיים האלה שתיארתי לא טובים לשני בני הזוג, ופרידה תשפר את מצב שניהם. הסעיף הזה שונה במקצת. נדמה לי שבן זוג אחד יכול לחיות לא רע עם חסר עצום של בן הזוג השני, אם הוא מצא דרך להדחיק. להכחיש. לא לראות את זה, וכך זה לא יכאב לו. מבחינתו אין בעיה, השני סתם מגזים, והוא לא ירצה להפרד.

מה עושים?

אם אתם חושבים שאתם נמצאים בנישואים גרועים, הגיוני לקחת את הזמן. להקדיש משאבים לתהליך הבדיקה. זו בדיקה עמוקה עם עצמכם. זו גם בדיקה עם בן הזוג. מה מצבו, מה הוא מציע לעשות. לנסות תהליכים זוגיים ואישיים שונים. האם אפשר לשפר את הקשר ולהביא אותו למקום טוב. או שלא. שצריך לחפש דרך טובה להפרד. אני אישית יכולה לשקף מהצד את מה שנראה לגבי היחסים שלכם, ולעזור בהבהרת המחשבות, הרגשות והרצונות.

מה סת' גודין אומר על זה

אחד הקטעים החזקים של Seth Godin, נקרא The wrong bus – האוטובוס הלא נכון.

"הטעות הראשונה שלכם היתה לעלות על קו 53א', הקו שחוצה את העיר – במקום לנסוע לאן שאתם צריכים.
טעויות כאלה קורות כל הזמן.

אבל אתם נשארים על הקו הזה, וזו הטעות החמורה, שתשלמו עליה.

אני יודע שלא היה קל לעלות על האוטובוס. אני יודע שהצלחתם לתפוס מקום. אני יודע שמחשיך בחוץ. אבל אתם על הקו הלא נכון, ולהשאר עליו לא ישנה אותו.
אם אתם באמת רוצים להגיע ליעדכם, תצטרכו לרדת מהאוטובוס הזה, מהקו הלא נכון."