מיקרובלוג

אנחנו בסדר עם רמאויות, כל עוד אנחנו יכולים להכחיש אותן לעצמנו. כשהן גלויות, לרוב נעדיף להימנע מהן.דן אריאלי כותב על ניסוי שבו מניחים שישיית בירות במקרר משותף במעונות הסטודנטים. די מהר הבירות נעלמות (= נגנבות). לעומת זאת, חבילת שטרות שתונח שם תאריך ימים הרבה יותר.על בירות נספר לעצמנו סיפורים שזו לא גניבה. על כסף אנחנו לא יכולים להכחיש שגנבנו, ולכן נגנוב פחות.אם אנחנו רוצים לשנות מנהג שלנו, אנחנו צריכים להציב לעצמנו כללים שנדע בוודאות אם אנחנו מקיימים או מפרים."מהיום אוכל פחות קינוחים" - קל מאוד לרמות את עצמנו. זה כמו הבירות. "אני יוצא להליכה בכל יום זוגי" - זה כמו הכסף. אם נגנוב, לא נוכל להכחיש את זה.אותו דבר עם אחרים. אם אנחנו הופכים את המעשים שלהם לגלויים וברורים זה עוזר. "אל תנזוף בי בבקשה" יעיל יותר מאשר "מה כבר עשיתי?".

אנחנו רוצים משמעות, עומק, התעלות מעבר ליומיומי הפשטני. התכנסות פנימה, לשקט הפנימי שלנו, או חיבור עמוק עם אנשים. צריכים את זה, כמהים לזה.יש לנו טעימות מזה בחיים. שיעור יוגה, משחק עם ילד קטן, כרבול במיטה עם בן זוג, קריאה בספר שמזיז אצלנו משהו עמוק. אנחנו מתחילים לנפח בלון אדום ויפה. קורה שם משהו.ואז מה אנחנו עושים? תוך דקות ואולי אפילו שניות מהרגע שהתחלנו, ובטח מרגע שסיימנו -לוקחים סיכה ומפוצצים את הבלון: מביטים בטלפון וקוראים את ההודעות שקיבלנו.בשניה, חזרנו ליומיומי. לפרקטי. לשטחי. עוד בדיחות, טענות כלפינו, בקשות. דברים שאנחנו צריכים שיהיה לנו בחיים - אבל לא כל הזמן.במקום להאריך את רגעי הקסם, להתענג עליהם, אנחנו בורחים מהם. לא נושמים אותם עד הסוף. לא נותנים להם להדהד בתוכנו ולהשפיע עלינו ועל אחרים.יש לי הצעה: נתקו מדי פעם את ה- wifi והאינטרנט מהטלפון שלכם. צאו מחוויה טובה או מעניינת בלי לחזור מיד לטלפון. תנו לעצמכם 5,10 דקות. גם בבוקר אחרי שקמתם. אל תתנו לעולם לקפוץ עליכם מיד.כמו עד לפני 10 שנים. כשהינו יכולים להסתובב עם תחושה טובה או מחשבות חדשות אחרי פגישה עם חבר, אפילו למשך כל אותו היום. מוכנים לנסות? אולי תקבלו הפתעות.

מכירים את האשליה האופטית הזו? הקוים הללו ישרים, אפשר למדוד בסרגל. זו המציאות. אבל אצלנו בראש יש תפיסה שהם עקומים. התמונה בראש שלנו לא מדויקת.זה תמיד ככה. אין לנו מגע ישיר עם המציאות, אלא רק עם התפיסה שלנו.מה עושים עם זה? מבינים וזוכרים את זה. מחפשים לשאול את עצמנו: מה התפיסה שלי את המצב? ומה העובדות שאני בטוח לגביהן?אם היו מצלמים במצלמת וידאו מה היו רואים? אלו העובדות. כל השאר - תפיסה.יותר מזה, החוויה שלנו בחיים נתונה מתוך התפיסה שלנו - לא מתוך המציאות, למעט מקרים קיצוניים. אלו חדשות מעולות. על תפיסה אפשר להשפיע ע"י התפתחות, למידה ומצב פיזי ורגשי טוב.עוד על זה במאמר - איך להשאר רגועים ומרוכזים בסערה.

כמה תזכורות שאנחנו מקבלים ממה שקורה סביב תחילת הקורונה בארץ:⭐ הדרך היחידה להיות אגואיסט היא להיות אלטרואיסט. או בניסוחו של ג'ון דאן - "שום אדם איננו אי, כולו משל עצמו. כל אדם הוא פיסה מן היבשת".יש דברים שיכולים להפתר רק יחד, ברמת המדינה לפחות, אם לא ברמה עולמית. הדרך היחידה למנוע התפשטות וקריסת מערכות ציבוריות היא על ידי שיתוף פעולה. שיתוף פעולה ואלטרואיזם נושאים תג מחיר אישי - תמיד - אך אין דרך אחרת.⭐ החלטות הן התקדמות. ישראל הגיבה מהר יחסית - דרך החלטות. מערכות הבריאות החליטו. איך להתנהל, מה לדרוש מהציבור, איך להתארגן בעצמן.גם אנחנו אישית צריכים להחליט החלטות. האם לנסוע ולאן. האם לשנות הרגלים, ואלו. החלטות נוגדות שיתוק.⭐ ההבדל בין חרדה ופחד.פחד נובע מסכנה ממשית, פיזית. הוא רגש בריא שמיועד להגן ולהרחיק אותנו מסכנות, כמו לעמוד על אדן החלון - מפחיד! אם כל מי שחוזר ממדינות שבהן משתוללת מגפה יסתובב בכל מקום ציבורי כרגיל, המגפה תתפשט כאן. סכנה ממשית, והפחד אמור לעזור לנו למנוע אותה.חרדה היא תוצר של מערכת עצבים שיצאה מאיזון. תגובה לא פרופורציונלית לסכנה. חרדה מסמנת שיצאנו מאיזון, ואנחנו צריכים למצוא דרך לחזור אליו.⭐ גשם יורד על כולם, וכל אחד לוקח אותו אישית. אירועי ההווה תמיד מושכים טריגרים למקרים, זכרונות ורגשות חזקים מהעבר. אם לא היו לנו טריגרים כאלה, היו פועלים בצורה רגועה ורציונלית ב - 100%, תמיד.יש לנו טראומות, קטנות וגדולות, שעכשיו צצות. לכן אנחנו גם מגיבים שונה זה מזה - חרדה, אדישות, אובססיביות ועוד. זו ההזדמנות שלנו למבט מעמיק פנימה - מה קורה איתנו במצבים כאלה? ומה אנחנו מתכננים לעשות לגבי זה?בלינק יש תרגיל פוקוסינג מוקלט של 10 דקות, שעוזר לרוגע ולריכוז. סוג של "ריסטארט" למערכת, שאחריו אני מקווה שתוכלו לשבת ולחשוב על מה שמטריד אתכם בצורה יותר רציונלית.

כי יש לחץ אויר שווה מבפנים ומבחוץ. האויר שבתוכה והאויר בסביבה לוחצים עליה במידה שווה. יש איזון. אם תדקרו באצבע מבחוץ היא תתפוצץ, ואם היתם מזרימים יותר אויר פנימה בעזרת קשית, גם אז היא היתה מתפוצצת.אנחנו צריכים לאזן בין ההענות שלנו לציפיות פנימיות ולציפיות חיצוניות. מה שאחרים צריכים ורוצים מאיתנו ומה שאנחנו צריכים ורוצים מעצמנו.למה אתם נענים יותר בקלות? באוטומט, אפילו? ומה תמיד סובל? האם הבועה העדינה שלכם - הזמן שלכם, האנרגיה, הרגשות - מאוזנים, או קורסים לצד אחד?מי שלימדה אותי על הענות לציפיות שונות ושינתה לחלוטין את הצורה שבה אני מבינה ניהול זמן ואנרגיה עבור אנשים שונים היא גרטשן רובין, והיא מחלקת אנשים ל - 4 נטיות שונות לפי ההענות שלהם לציפיות חיצוניות ופנימיות. כאן יש מאמר וכמה סרטונים על זה. למי שלא מכיר - שווה.

המתקין הביא שידה חדשה לבת שלי. קדח בקיר - קדח יותר מדי - ונוצר חור בצד השני. חתיכות קיר נופלות על הרצפה. אוף! הוא אומר שיתקן את זה בשבוע הבא, אבל זה טרטור.הוא ממשיך לעבוד ואני בוהה בקיר, מדוכאת. למה אנשי השירות האלה עושים תמיד נזקים? מי פה לא בסדר? הוא? אני? למה בכל פעם שעושים משהו בבית קורה משהו?ואחרי כמה דקות כאלה אני אומרת לעצמי. זה כנראה אכן ככה. כמעט כל צעד קדימה מכיל סיבוך קטן. קבלי את זה.

הוא עסוק ומצליח, אבל מתקדם לאט מדי לעבר החזון שלו, הפרויקט הגדול שהוא חולם עליו. על כף מאזניים אחת - הפרויקט שלו. אבל הכף לא נוטה לשם. הוא עסוק באינספור דברים אחרים. מה מונח על הכף השניה? כמו כולנו, וואסטאפ, פייסבוק. שיחות אינסופיות עם חברים ולקוחות שרוצים לדבר איתו כל הזמן (מבינה אותם! באמת כיף לדבר איתו). הוא גם אספן מכוניות ועסוק לפעמים שעות ביום בחיפוש אחר הרכישה הבאה.אם אתם לא מתקדמים זה כי אתם מקדמים משהו אחר. בין אם בחרתם בו במודע, ובין אם לאו.מה זה? ומה אתם בוחרים היום? עכשיו ברגע זה?אתם מוכנים להניח הכל מהיד ולהכנס לטלפון. ברור, אתם עושים את זה כל יום. האם אתם מוכנים להניח הכל מהיד ולעשות צעד קטן לעבר מה שחשוב לכם באמת?