מיקרובלוג

כשיש חיכוך עם אדם אחר, קורים פה 3 דברים שונים ונפרדים:

1. עובר משהו עליו
2. עובר משהו עלינו
3. יש סיטואציה ספציפית של חיכוך

אנחנו צריכים להסתכל יותר רחב על 1, להסתכל יותר עמוק על 2 - לאן זה זורק אותנו, ורק אז לטפל ב - 3 בצורה גלויה, בשיחה. אי אפשר להתחיל מהסוף. סיפור על אמא ובת והרחבה - בהקלטה.

לשמוח מוקדם, לשמוח עכשיו. זו ההצעה שלי. להגן על עצמנו פחות מפני אכזבות, ומפני החששות מקשיים שעוד יהיו. פחות הגנה ויותר שמחה, יותר אנרגיית חיים שגם תאפשר לנו לפעול ולהתמודד עם כל מה שעוד צריך להתמודד איתו. רק בסוף חיינו נדע איך בדיוק הכל הלך. מה הסתדר ומה לא, על מה היה שווה לשמוח ומה היה טעות. לא נורא. הכי גרוע - שמחנו סתם. בין לשמוח הרבה ולהתאכזב מדי פעם, לבין לחכות כל הזמן "עד שנראה מה קורה" אני מציעה את הראשון. למי ששמח על תוצאות הבחירות בארה"ב - בשעה טובה ? אחרים - יש עוד הרבה דברים טובים לשמוח מהם ?

אם מישהו בא אליכם בטענות, זה אמור להחמיא לכם. כמעט כאילו החמיא לכם ישירות. למה? אכפת לו מהיחסים איתכם, מכם או לפחות מהפרויקט המשותף שלכם. הוא עוד לא התייאש מכם. הוא עוד מוכן להשקיע אנרגיה בתקשורת שלכם, ומוכן להסתכן בכעס שלכם כלפיו. אם אדם כבר התייאש מכם, הוא יתרחק ויצמצם מגע, או שיעבור ל"פאסיב-אגרסיב" של עקיצות וביקורתיות כללית, לא ממוקדת. אם זה המצב, היחסים שלכם בבעיה. אם יש למישהו טענות כלפיכם, נסו לעשות (לבד, או עוד יותר טוב - יחד איתו) רשימה של כל הטענות. גדולות וקטנות. נסו לראיין אותו כך שתבינו מה בדיוק מפריע לו ומה הוא היה רוצה שיהיה. זה לא מחייב אתכם לפעול, אבל זה יעלה רמה את התקשורת שלכם. גם עם ילדים (אפילו שלא קוראים עדיין) זה עובד נהדר. ואולי יום אחד הוא יהיה מוכן להכין רשימה הפוכה. אי אפשר להכריח אדם להקשיב לנו בחזרה, אבל אפשר לחתור לשם בהתמדה, ולא לוותר. כמו שהוא לא ויתר.

"אני צריכה לקבל 15 סרובים מפרופסורים. כרגע יש לי 3", אמרה לי איילת בטיסט, שמחפשת מנחה לתזה בנושא של בדידות. "עד אז יהיה גם איזה 'כן' שווה". הרבה יותר מחזק לחשוב על זה ככה, נכון? שהסירובים הם שלבי הסולם עליהם אנחנו דורכים, בדרך להסכמה. אילו סירובים/ פספוסים/ נסיונות/ חיפושים אתם סופרים לעצמכם?... ויודעים שהם יקדמו אתכם?

גברים הרבה פעמים מצליחים לקחת סירובים במקום העבודה בצורה ספורטיבית. לא אישי. לא רגשי. ובטח לא סוף פסוק. בעוד 3 חודשים הם ינסו שוב. זו ההצעה שלי גם אליכם. עוד כמה מילים - בהקלטה.

אם אתם רוצים ללמד ילדים או לקוחות (מאמנים, מטפלים) יכולת חשובה אחת ביחסים - היתי בוחרת את היכולת להיות בקונפליקט עם אדם אחר.

להכיר בקונפליקט, לציין אותו, לדבר עליו, להישאר ביחד, להישאר בתקשורת, להישאר במגע או בקשר עין. לא לסגת, לא להשתבלל, לא לתקוף, לא להתנתק. לא לעקוף את הנושא ולדלל את היחסים. לכן, אם יש קונפליקט ביניכם - ניגוד אינטרסים, רצון סותר, אתם אוכפים גבול, קרה משהו שפגע באחד מכם - דברו על זה. שקפו מה קורה פה. ציינו מה שאתם רואים או חושבים שהשני מרגיש, תנו לו לתקן את זה. תגידו מה אתם מרגישים. אל תכחישו את הקונפליקט. אל תנסו לסדר אותו בכל מחיר. אל תמנעו מהם את השיעור החשוב הזה ביחסים. תנו להם מתנה - אדם שלא נסוג מהם כשהם כועסים עליו. שממשיך לתקשר. שמלמד אותם להיות קרובים באמת. כי אין קרבה ללא קונפליקטים.

יש פער בין מה שאנחנו עושים בפועל לבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו עושים. עבור שינוי בתוצאות נדרש שינוי בפעולות, ולשם כך נצטרך להיות יותר ערים למה שאנחנו עושים בפועל. ישבתי עם זוג חברים שדינמיקת השיחה שלהם נוראית. הם כל הזמן קוטעים אחד את השני, וכל אחד מהם מאמין וטוען שהוא מכבד את השני וסובלני כשהוא מדבר, ורק אותו קוטעים. הבעיה נמצאת אצל השני בלבד (מחשבה שכמעט תמיד אמורה להדאיג אתכם, אגב...) לקחתי עכבר מחשב אדום והנחתי אותו על השולחן בתור "חפץ דיבור". מי שהעכבר אצלו מדבר, עד שהוא מסיים, ואז מניח אותו במרכז השולחן. עכשיו אדם אחר יכול לקחת את העכבר ולדבר. כל אחד מהם עכשיו שם לב אם הוא קופץ ומדבר בזמן שהעכבר לא אצלו. פתחנו שיחה על איך לנהל שיחה. מה עושים כשהשני מדבר ולי יש מה להגיד? או כשאני לא מסכים? השיחה הזו לא יכלה להתנהל קודם לכן, כי הם לא היו מחוברים למציאות (הם עצמם קוטעים את השני בתדירות של פעם בדקותיים) אלא לסיפור שלהם (רק השני קוטע אותם). שאלו את עצמכם, בנושא שאתם רוצים לערוך בו שינוי: מה יסמן לכם את הפעולות האמיתיות שלכם? איך תדעו בצורה ברורה ומורגשת מתי אתם "על הפסים" ומתי אתם יורדים מהם? בהקלטה 2 דוגמאות נוספות עם הצעות קונקרטיות.

מי יקשיב ראשון? שני אנשים נסערים, צריכים הקשבה, אולי כועסים אחד על השני. מי יתיר את הסבך? אחרי שאחד יקשיב לשני, השני כנראה יוכל להקשיב לו, לפחות מעט. מי ירד צעד אחד מהעץ? אתם! אתם היו ראשונים. זו ההצעה של סטיבן קובי בעקרון שלו: Seek to understand first, then to be understood (נסו קודם להבין, ואז להיות מובנים), וגם של אמא שלי שאמרה לי בגיל ההתבגרות דבר דומה - תמיד תורך להקשיב ראשונה. ואני תמיד אקשיב לך ראשונה. ואם במקרה תשלחו אלי את השותף שלכם לתסבוכת, אגיד לו דבר דומה ? אחריות היא כוח.

את התסביכים של בני הזוג וחברים שלכם השאירו למקצוענים. למטפלים ולקואצ'רים. אם זה המקצוע שלכם, השאירו אותם לקולגות. אימון וטיפול סותרים זוגיות וחברות, פוגעים בהן, ולא מצליחים בתוך קשר אישי. להיפך, הם מקטינים את הרצון של השני לצאת מהתסביך, למשל ע"י עזרה חיצונית. מה כן? מה אנחנו צריכים אחד מהשני?

• מרחב בטוח לשתף, ללא ביקורת
• שיקוף חיובי של הצדדים החזקים שלנו
• שיקוף אותנטי של מה שלא מסתדר. "אני רואה שכך וכך לא הולך".
• עזרה, תמיכה
• זמן כיפי ביחד

ועוד. שווה להבין ספציפית מה רוצים מאיתנו ומה אנחנו צריכים, למשל ע"י הבנה של שפות האהבה.

כשאתם מנסים להבין כוון התקדמות - בכלל בחיים או בנושא מסוים, חשוב להפריד בין שתי שאלות:

• מה אני רוצה?
• מה אני יכולה?

שתי השאלות חשובות, כמובן, אבל הן מפריעות אחת לשניה, והשילוב שלהן יחד מגביל ביותר. כשאתם חושבים מה אתם רוצים, שימו בצד את היכולות שלכם. הרצון עצמו חשוב. כשאתם חושבים על היכולות שלכם, שימו בצד את הרצון. היכולות עצמן חשובות. אפשר לפתח אותן - בהחלט! אבל חשוב קשר עם המציאות. נ.ב. עם יכולות אפשר לקבל עזרה. מה הנושא שאתם רוצים לשאול את השאלות האלה לגביו? נסו.

יש ויכוחים איפה צריכים לעבור גבולות עם ילדים, בעבודה, בזוגיות. התשובה שלי - איפה שהגבול עובר עבורכם.

אתם יודעים בפנים איפה זה. תנו לאחרים את מתנת האמת, היו אותנטיים עם עצמכם ואז איתם. כשהילדים שלי היו מאוד קטנים, היה מלאכותי ולא נכון עבורי לדרוש מהם לעזור לפנות צלחות מהשולחן או לסדר צעצועים. לעשות דרמה של רבע שעה מעבודה של דקה עבורי - לא התאים לי. בזמן סגר הקורונה (בגיל 14,17) אני עבדתי המון והם היו בחופש. הם היו אחראים על הקניות, הארוחות, העציצים והכביסה. על החדרים שלהם כולל שאיבת אבק והחלפת מצעים הם אחראים כבר מזמן. לא מתוך עקרון, בהכרח. מתוך הבטן. מתוך איך שאני רואה וחווה את המצב. אני מציבה בחוץ את הגבולות שלי בצורה תואמת לאיפה שהם אצלי בפנים. אני משתדלת לא לאפשר להם לעשות משהו שדורך עלי. זה לא יהיה נכון עבורי, לא נכון עבורם ולא נכון עבור הקשר שלנו. היו ברורים עם עצמכם והבהירו לאחרים מה חשוב לכם ומה לא.

בפגישת עבודה יפנית אדם אחד מדבר, ואז האחרים כולם קדים קידה קטנה, מחכים עוד כמה שניות טובות ואז האדם הבא מדבר. אם תחכו רגע לפני שאתם קופצים עם הדעות שלכם, ההסכמה או ההתנגדות שלכם, ותתנו לדיבור שלו להדהד באויר, בגוף - שלכם ושלו - יקרה דבר מעניין. קסם קטן. יהיה מקום ליצירתיות, להבנה חדשה, למשהו חדש ביחסים. שווה לנסות!

רצון לא אמביוולנטי דוחף לפעולה. ילדים קטנים ינסו שוב ושוב לקחת את העוגיות מהארון, לטפס על מתקנים גבוהים, לקבל תשומת לב. אין להם מעצור פנימי. יש להם רצון נטו, והם פועלים לפיו. אם מישהו היה אומר לכם שמתחת לאחת המרצפות בבית שלכם מסתתר יהלום גדול ויקר, היתם מיד ניגשים למשימה. הופכים אחת-אחת את כל המרצפות, עד שתמצאו אותו. לא היתם נכנסים קודם לפייסבוק לשעתיים, אומרים שיש לכם אלרגיה לאבק שתחת המרצפות, או שאתם לא באמת אוהבים כסף ויהלומים. אם לא היתם יודעים לשחרר מרצפות, היתם משיגים עזרה מיידית. לא היתה אמביוולנטיות. בחיים אין וודאות איפה נמצא היהלום או מה שאנחנו מחפשים, ועם זאת, רובנו יודעים מה הפעולות שכדאי לנו לעשות. אולי זה הרבה עבודה, אבל זה ברור. אם אנחנו רוצים זוגיות אנחנו צריכים לצאת לדייטים. אם אנחנו רוצים תואר אנחנו צריכים לשבת וללמוד. אם אנחנו רוצים להרגיש טוב פיזית, מעל גיל מסוים, אנחנו צריכים לעשות ספורט כלשהו.

אם אנחנו לא עושים את זה, יכולות להיות כמה סיבות עיקריות:

• יש בנו מקום שרוצה הפוך. למשל, לא להיות בזוגיות. לא להשיג עבודה.
• אנחנו מכורים ברמה משתקת, יותר ממה שאנחנו מודים בו. למשל לסדרות/ רשתות חברתיות/ וואטסאפ אבל יכול להיות גם לסיגריות, סמים או אלכוהול.
• קושי קליני לא מטופל כמו הפרעת קשב או דכאון.

אין טעם להלקות את עצמנו - בכל אחד מהמקרים האלה אפשר להשיג עזרה - ומצד שני אין טעם להיות אופטימיים סתם. "מחר אקח את עצמי בידיים" - רק אם תסירו את המעצור.

כמו שני קטבים של מגנט, זה קורה תמיד בו זמנית (*). כל שאלה או אמירה שאתם שואלים או אומרים לגביו, נכונה במידה שווה לגביכם.

• למה הוא לא מבין מה הוא עושה לי? = למה אני לא מבין מה אני עושה לו?
• למה הוא פוגע בי? = למה אני פוגע בו?
• למה הוא לא מקשיב לי? = למה אני לא מקשיב לו?
• אני מרגיש פגוע = הוא מרגיש פגוע.
• הוא לא יכול להתעלות מעל הסיטואציה = אני לא יכול להתעלות.

וכך הלאה. אתם לא חייבים להמשיך את הסיטואציה, אתם יכולים לשנות אותה, אבל אם אתם לא מכירים בסימטריה הזו אין לכם שום כוח. זה כמו לראות מטושטש. *הסתייגות: נרקסיסטים או בעלי הפרעות אישיות חמורות אחרות לא סובלים כאשר אתם סובלים. הם לא גורמים סבל מתוך מצוקה שקשורה לנושא. הם גורמים סבל מתוך אסטרטגיה, חוסר אמפתיה כמעט מוחלט ודפוסים שנובעים מפגיעות ילדות עמוקות. בגדול, לא צריך לנסות לתקן את הסיטואציה איתם אלא להמנע ממנה.

שיפוט אינו משוב. משוב (פידבק) בונה יחסים. שיפוט מקלקל אותם.

שיפוט זה לקבוע טוב או רע. שיפוט תוקף ומכניס למגננה.

משוב מאפשר למערכת ללמוד. המערכת פועלת, התוצאה מוזנת בחזרה אליה (זה הפידבק) והיא מושפעת ממנה, לומדת מהתוצאה. תנו משוב. תנו לילדים ולאחרים להרגיש ולהבין מה קורה איתכם מתוך ההתנהגות והדיבור שלהם. עם כמה שפחות שיפוט. הם ילמדו.

כשאתם אומרים "לא", אתם מחזקים את כל ה"כן"ים האחרים שתגידו בהמשך. אנשים יכולים לסמוך עליכם. שאתם אומרים אמת, שאתם שומרים על הגבולות שלכם. שהם יכולים לבקש מה שהם רוצים, ואתם תדעו להתנהל עם זה. יותר מזה, כשאתם שומרים על הגבולות שלכם אתם נרגעים. סומכים על עצמכם. לא צריך להתכווץ עם כל בקשה - אתם תעשו איתה את הדבר הנכון. עוד כמה מילים על זה - בהקלטה.

למה כדאי לעבד פגיעות ילדות כלפינו? אולי זה מיותר? הרי אנחנו לא רוצים לבוא בטענות, לכעוס, ובטח שלא נשנה היום את ההורים שלנו. כדאי בכלל? כן, כדאי. בתור ילדים לא קיבלנו את האמת. הואשמנו בצורה שגויה במה שקורה כלפינו, וזה עיוות את תפיסת המציאות שלנו. להגיד היום את האמת על מה שקרה יעורר כעס, נכון, אבל גם ישחרר אותנו. מאוד. ואחרי הכעס הזה תוכל לבוא סליחה אמיתית. יותר מאשר אם ניסינו לסלוח לפני שכעסנו. עוד על זה בהקלטה. בתור הורים היום - אם אתם פוגעים, התנצלו. הגידו מה בדיוק היה שם עבורכם ומה לא היה נכון במה שעשיתם. תמיד. זה אולי לא יבטל את הפגיעה אבל יבטל את ההכחשה ואת עוות תפיסת המציאות שההכחשה יוצרת.

אין דרך להכיר עד הסוף בנזקים של התמכרות עד שלא מסירים אותה, לפחות לזמן מסוים. במשך כמה ימים לא הצלחתי להשתחרר מפייסבוק ומ-Ynet. נכנסתי לשם שוב ושוב, רותחת מתסכול ומדוכדכת מאיך שהמדינה שלנו מתנהלת, ומעצמי שמבלה שם שעות. רציתי לעבוד על פרויקט חדש, אבל לא הצלחתי להתקדם. בבוקר המחרת סיפרתי על כך לבני, שהציע לחסום את האתרים האלה (מרכיב חשוב - הוידוי לאחרים!). כך עשיתי, בעזרת תוסף לכרום BlockSite. עכשיו בכל פעם שניסיתי להכנס לשם קיבלתי תמונות של סבתות נוזפות בי וכתובות כמו No way, Jose. השינוי במצב רוחי היה מיידי. עדיין לא הצלחתי לעבוד על הפרויקט, אבל עברתי לדברים אחרים שחשובים לי. סידרתי דברים באתר וביומן. פטפטתי עם הילדים. קראתי קצת בספר. בערב צלצלתי לחבר שחשב איתי על הפרויקט, ואח"כ הצלחתי להתקדם. המוח שלי היה צלול, חד ורגוע. ידעתי מה חשוב, ונהניתי ממה שעשיתי. הבנתי כמה היתי מכורה לחדשות מאז הקורונה. החלטתי לא להכנס לשם עד סוף סוכות, ואז אחליט על ההמשך. בשבועיים האלה של הגמילה נחשפו וקרו אצלי תהליכים עמוקים שעוד אמצא דרך לספר עליהם, ולא יכולתי להתעמת איתם כשהמוח שלי היה טבול כל הזמן בתוך ההתמכרות. צמצום כמויות לא מבהיר את הנזקים של ההתמכרות. ממה אתם מתכננים להשתחרר לחלוטין? למשל, לזמן מסוים?

מדוע אנשים לא מקשיבים לנו? גם כשאנחנו רוצים לדבר על משהו שחשוב לנו, ואפילו אם כואב להם משהו והם מתייעצים איתנו. כמה סיבות אפשריות. יותר פירוט - בהקלטה.

• אנחנו לא מקשיבים להם, וכך לא רלוונטיים אליהם.
• אנחנו לא מטפלים ביחסים, וכך מה שקורה עכשיו קשור לדברים בעבר שלא דוברו. גרסה אחרת - אנחנו מנסים להגיד הרבה דברים בבת אחת, וזה מציף.
• אנחנו מזוהים מדי עם התפיסה שלנו, ולכן הדיבור שלנו תוקף אותם ולא מביא בחשבון את התפיסה שלהם.
• יותר מדי ערך עצמי שלנו מעורב כאן, וכך זה מרגיש כבד וטעון. אנחנו צריכים לעשות עיבוד של הנושא הזה אצלנו.
• גורם ספציפי שלא מאפשר להם להקשיב כרגע. טיפוסי בוקר/ערב ואנחנו בזמן גרוע. משהו אחר קורה איתם כרגע. הפרעת קשב, והם כרגע בקשב נמוך. מופנמים וצריכים זמן לבד. מוחצנים והם צריכים קודם לומר משהו.
• רגישות ספציפית שלהם - אולי גדולה. מה שאנחנו אומרים מאיים על משהו עמוק. להכיר בו כמעט בלתי אפשרי. אולי יש סתירה גדולה עם משהו שאדם קרוב אחר אומר להם.

כך או כך, במקום להתווכח, לכעוס או לוותר, שאלו את עצמכם (אולי יחד עם עזרה) - מדוע הם לא מקשיבים לכם? ומה אתם יכולים לעשות לגבי זה?

כשאנחנו מתחילים לדבר ב"אתה"/"אני", "אנחנו"/"הם", אנחנו יודעים שאנחנו מסתבכים. אין מוצא מהמקום הזה. רק "אנחנו" יכול לייצר פתרונות אמיתיים, מיטיבים. אולי זה קשור גם למילה "מול" שהשתרשה בשנים האחרונות. אנחנו מדברים על ההתנהגות והתקשורת שלנו "מול" אחרים. מה קרה ל"עם אחרים"? כמה מילים של פרופ' יובל שאני מקווה שיחזירו אותנו לראיה שפויה, מחוברת ולטווח ארוך. אני יוצאת לחופשת תשרי. עובדת על שני פרויקטים חדשים, אחד לטווח קצר (אני מקווה) ואחד לטווח קצת יותר ארוך. איתכם אחרי סוכות.

אמרתי לעצמי הרבה פעמים. אם זה מצליח, מה טוב. אם לא, אני ממשיכה. אסטרטגיה מאוד פשוטה ומרגיעה, ומשחררת אותי מהצורך האובססיבי למדוד כל הזמן. יש אסטרטגיה כזו בהשקעות בשוק ההון. להשקיע כל חודש אותו סכום כסף. אם השוק גבוה, זה יקנה פחות מניות. אם הוא נמוך, זה יקנה יותר. מאוד מרגיע ועוזר להמנע מפחדים וליצור התמדה. בכל תחום שקשה לכם, שאלו את עצמכם האם אתם משקיעים מספיק. בעיקר מספיק זמן עבודה. אם זה יחסים - זמן איכות. אם אתם רוצים להיות בכושר, שאלו את עצמכם אם אתם עושים מספיק אימונים. לא איכות. כמות. אנחנו בכל מקרה לא שולטים יותר מדי לא באיכות ולא בתוצאות. בהשקעה, בהתמדה, אנחנו שולטים. קבעו כללים פשוטים, כמו, אני עובד על הדבר הזה כל יום חצי שעה/שעתיים/6 שעות. ואולי קבעו לעצמכם לכמה זמן אתם לא שואלים שאלות ופשוט מתמידים.

זוכרים איך "עוגיפלצת" אוכל עוגיות? בלגן, דרמה, הכל מתפורר ומתפזר ובעצם הוא לא אוכל כלום. בתור ילדה זה מאוד הצחיק אותי, היעילות הנמוכה שלו באכילה. יכול להיות שאתם ככה עם פרויקטים או תחומים מסוימים. כל הזמן דוחים אותם, נרתעים, עייפים, מנסים קצת ועוזבים. רעש, אנרגיה מתבזבזת. אם מסתכלים על זה מהצד זה אפילו מצחיק. אבל זה מגיע מפחד. פחד להתעמת, להיכשל, שיצחקו עלינו. שאלו את עצמכם אם אתם מוכנים להתקדם. לרכוש יכולת חדשה. אולי מספיק עם הפירורים ואתם מוכנים לאכול את העוגיה סוף סוף.