זריקת אנרגיה יומית בוואטסאפ

אל תנסו להוכיח את עצמכם

אל תנסו להוכיח את עצמכם, לעצמכם ולאחרים. זה לא יצליח. מישהו אחר עושה את זה יותר טוב, תמיד יש קשיים, משהו לא יעבוד. ללמד את עצמכם - כן. את זה אתם תמיד יכולים לעשות. לפתח את עצמכם, לבנות כישורים, להשקיע. במקום להגיד "אני רוצה להוכיח לעצמי", תגידו: "אני מלמדת את עצמי". כל דבר שאתם עושים - אתם גם מלמדים את עצמכם לעשות.

מה העבודה האמיתית שלנו?

⭐סטיבן קובי דיבר על ה"חשוב ולא דחוף", ⭐ריצ'רד קוק מדבר על "ה-20% השקעה שיתנו 80% מהתוצאות", ⭐ צ'יקסנטמיהאיי מדבר על מה שיכניס אותנו למצב של "זרימה", ולפעמים שווה לשאול - מה ישנה את התמונה. את המצב מהיסוד. מה יהיה ה - game changer. אולי: ⭐ שעה אחת לבד עם ילד לעומת 19 נאומים, עונשים ופרסים ⭐ שיחה אחת טובה עם הבוס לעומת "נפנוף זבובים" ⭐ מאמר אחד ממש טוב שתכתבו לעומת 10 פוסטים קצרים מדי ושחוקים וכך הלאה. מה יצור מציאות (אפילו קצת) אחרת. כשיש בחירה בין כמה משימות, ותמיד יש, אפשר לשאול מה כאן העבודה האמיתית שלנו.

לחתור ישירות להרמוניה ביחסים?

הנסיון לחתור ישירות להרמוניה ביחסים - להחליק על דברים, לסלוח, לוותר, לא לעורר שדים מרבצם - מרחיק אותנו עוד ועוד מהרמוניה. יוצר כעסים אגורים שמחלחלים אל פני השטח ומרעילים את היחסים. אין ברירה. אנחנו צריכים לעבור דרך תקשורת. תקשורת תכיל גם כאב.

לספור כל השג בנפרד

מאמנת כושר מעולה בשם סידני קמינגס אומרת דבר יפה ולא נכון:
"אם אתם עושים אימון ספורט יפה ואח"כ אוכלים ג'אנק, זה כאילו השקעתם וחפרתם בור גדול, ואח"כ זרקתם פנימה בחזרה את כל האדמה".
בעצם היא אומרת: אם אכלתם לא טוב זה מבטל את האימון שעשיתם. לא ולא. ספציפית לגבי בריאות - מוכח מחקרית שלפעילות גופנית יש ערך בריאותי ופסיכולוגי גם בלי קשר לתזונה. יותר מזה. לכל דבר חיובי שאתם עושים יש ערך של התקדמות. גם בפני עצמו, וגם בכך שהוא מלמד אתכם להתקדם. מלמד אתכם לצאת מהכובד, מהתקיעות, מההתמכרות המטורפת למסכים ולהדחקה שהם מביאים. ברכו את עצמכם ואפילו חגגו כל הישג קטנטן, כל פעולה קטנה שעשיתם. אימון של כמה דקות. כמה דקות לבד עם הילד בלי מסכים, מתמסרים אליו לגמרי. שיחה קשה שעשיתם בעבודה ואפילו אם רק העליתם בה חלק קטן ממה שרציתם. לכל זה יש ערך עצום. משם תתקדמו.

מה עוזר לנו להקשיב?

מה עוזר לנו להקשיב? שאלתם את עצמכם פעם? שווה. זה יכול להיות כל מיני דברים שונים מאדם לאדם. למשל, אולי חשוב לכם במיוחד שיתקשרו איתכם: ⭐רגוע ⭐ברור ⭐קצר (לא מתאים לכולם!) ⭐לתת כותרת - מה סוג השיחה ומה מבקשים מכם (לי זה עוזר) ⭐לוקח אחריות (חשוב יותר לאנשים מסוימים) ⭐בזמן שנוח לכם, לא לקטוע משהו שאתם עושים (קשור לפעמים להפרעת קשב) ⭐לא תוקפני (לא כולם רגישים באותה המידה) ⭐מנומס ואפילו מתרפס (יכול לעזור/להפריע לאנשים שונים) ועוד. אלו רק כמה כוונים. אז מה עוזר לכם להקשיב? ומה עוזר לאנשים קרובים אליכם?

איך להלחם בשוביניזם

הדרך להלחם בשוביניזם היא לחפש אותו בתוכנו ומסביבנו, גברים ונשים, להצביע עליו ולעקור אותו משם. כמו שמעשבים גינה, צמח שוטה אחד בכל פעם. גילוי אחד של שוביניזם (וגם גזענות וגילנות) בכל פעם. אישה עובדת בתפקיד בכיר. קוטעים אותה כשהיא מדברת בישיבות. לוקחים חלקים מהפרויקטים המעניינים שלה. והיא לא מוותרת. ניגשת לבוס שוב ושוב. אני מבקשת לא לקטוע אותי כשאני מדברת. אני מבקשת להחזיר אלי את החתיכה הזו של הפרויקט. זו העבודה שלנו. גברים ונשים. לא נעימה, אבל חשובה. רק כך נוכל, כחברה, לקבל את המתנות של כולם. אנחנו צריכים אותן.

רשימת משימות ארוכה מדי

"רשימות המשימות שלי נהיות ארוכות נורא", אמרה לי עצמאית. "מה הטעם ברשימות כאלה? מה אני אמורה לעשות איתן?" צודקת. רשימות ארוכות הן חסרות תועלת. הפתרון הלא-מודע הנפוץ: לא לרשום. ואז מה? אנחנו מתנהלים בסטרס ובאקראיות. משתדלים לזכור, זוכרים חלק (לא החשוב), לחלק לא מגיעים בכלל (אולי דווקא היה עדיף), וכל הזמן מלקים את עצמנו. הפתרון: ⭐להכין רשימה מאוד ארוכה (עדיף בקובץ) ⭐למחוק את רובה. לוותר על זה. לא נגיע לזה וזה לא מספיק חשוב כרגע ⭐להעביר חלק לרשימה אחרת של רעיונות טובים לשקול להמשך ⭐לשבת עם הרשימה הקצרה שנשארה, לתעדף אותה. עכשיו אפשר לבצע. ואת כל זה צריך לעשות הרבה פעמים. כל יום-יומיים לפחות. כמו שמעבירים סמרטוט על השיש שוב ושוב, שישאר נקי ונעים, כך אנחנו צריכים לוודא כל הזמן שרשימת המשימות שלנו מעודכנת, קצרה, ותואמת את העדיפויות והיכולות שלנו כרגע. באופן טבעי, מתוך זה נעשה מה שחשוב באמת.
ילד חנון רציני משלב ידיים
ילד חנון רציני משלב ידיים

כשיש חיכוך עם אדם אחר

כשיש חיכוך עם אדם אחר, קורים פה 3 דברים שונים ונפרדים: 1️⃣עובר משהו עליו 2️⃣עובר משהו עלינו 3️⃣יש סיטואציה ספציפית של חיכוך אנחנו צריכים להסתכל יותר רחב על 1, להסתכל יותר עמוק על 2 - לאן זה זורק אותנו, ורק אז לטפל ב - 3 בצורה גלויה, בשיחה. אי אפשר להתחיל מהסוף. סיפור על אמא ובת והרחבה - בהקלטה.

I will do today what others won’t

So I can do tomorrow what others can't. Jerry Rice "קראתי תזה של 300 עמודים. לקח לי 3 שבועות. עכשיו אני יודע איך לכתוב את 3 המאמרים הבאים שלי", אמר לי דוקטורנט לפיסיקה. כנראה שבתחום שלו רוב הדוקטורנטים יכולים לקרוא תזה כזו, עמוד אחר עמוד. אבל הוא היה מוכן לעשות את זה בפועל. יש לי בלי סוף סיפורים כאלה. כל מי שאני מכירה שהגיע להשגים מספקים, בכל תחום, עשה זאת כך. מסטרט-אפ ועד מאבק בזיהום אוויר, מטיפוח משפחה שמחה ועד לכתיבת שירה, השגים עוברים דרך המוכנות להשקיע את העבודה הנדרשת. עבודה שהיא לפעמים אפורה, סיזיפית, ללא הבטחה להשגים. אנחנו אולי לא יודעים את כל הדרך במדויק, אבל אנחנו יכולים לראות כמה צעדים קדימה. ואם אנחנו מוכנים לעשות אותם - נוכל להתקדם.

לשמוח מוקדם

לשמוח מוקדם, לשמוח עכשיו. זו ההצעה שלי. להגן על עצמנו פחות מפני אכזבות, ומפני החששות מקשיים שעוד יהיו. פחות הגנה ויותר שמחה, יותר אנרגיית חיים שגם תאפשר לנו לפעול ולהתמודד עם כל מה שעוד צריך להתמודד איתו. רק בסוף חיינו נדע איך בדיוק הכל הלך. מה הסתדר ומה לא, על מה היה שווה לשמוח ומה היה טעות. לא נורא. הכי גרוע - שמחנו סתם. בין לשמוח הרבה ולהתאכזב מדי פעם, לבין לחכות כל הזמן "עד שנראה מה קורה" אני מציעה את הראשון. למי ששמח על תוצאות הבחירות בארה"ב - בשעה טובה 🎉 אחרים - יש עוד הרבה דברים טובים לשמוח מהם 🤗

זמן ריק מכיל כאב והזדמנות

אם יהיה לנו זמן ריק בחיים נפגוש כאב. חסר. את מה שלא עובד בחיינו. מצד שני, בזמן הזה נוכל לקדם את הנושאים האלה. פרקטית ורגשית. אל תגידו "לא עשיתי כלום כל הערב". אם לא היתם עושים כלום - עושים מדיטציה או פוקוסינג - מצבכם היה מתקדם יפה מאוד. עשיתם משהו - פעולות התמכרותיות. כדי לא לפגוש את הכאב. לקוחה ואני הכנו יחד רשימה של מה שהיא יכולה לעשות כדי לקדם את הנושא הכי כואב בחייה - להכנס לזוגיות. פעולות פרקטיות ועבודה רגשית שהיא יכולה לעשות מעבר לשיחות שלנו. שאלו את עצמכם - מה לא מתקדם בחייכם. ומה היתם יכולים לעשות בערבים/בסופ"ש/בזמן אחר אם הייתם מחדשים את הנחישות והאופטימיות שלכם לגבי הנושא הזה.

טענות כלפיכם אמורות להחמיא לכם

אם מישהו בא אליכם בטענות, זה אמור להחמיא לכם. כמעט כאילו החמיא לכם ישירות. למה? אכפת לו מהיחסים איתכם, מכם או לפחות מהפרויקט המשותף שלכם. הוא עוד לא התייאש מכם. הוא עוד מוכן להשקיע אנרגיה בתקשורת שלכם, ומוכן להסתכן בכעס שלכם כלפיו. אם אדם כבר התייאש מכם, הוא יתרחק ויצמצם מגע, או שיעבור ל"פאסיב-אגרסיב" של עקיצות וביקורתיות כללית, לא ממוקדת. אם זה המצב, היחסים שלכם בבעיה. אם יש למישהו טענות כלפיכם, נסו לעשות (לבד, או עוד יותר טוב - יחד איתו) רשימה של כל הטענות. גדולות וקטנות. נסו לראיין אותו כך שתבינו מה בדיוק מפריע לו ומה הוא היה רוצה שיהיה. זה לא מחייב אתכם לפעול, אבל זה יעלה רמה את התקשורת שלכם. גם עם ילדים (אפילו שלא קוראים עדיין) זה עובד נהדר. ואולי יום אחד הוא יהיה מוכן להכין רשימה הפוכה. אי אפשר להכריח אדם להקשיב לנו בחזרה, אבל אפשר לחתור לשם בהתמדה, ולא לוותר. כמו שהוא לא ויתר.

לספור פספוסים

"אני צריכה לקבל 15 סרובים מפרופסורים. כרגע יש לי 3", אמרה לי איילת בטיסט, שמחפשת מנחה לתזה בנושא של בדידות. "עד אז יהיה גם איזה 'כן' שווה". הרבה יותר מחזק לחשוב על זה ככה, נכון? שהסירובים הם שלבי הסולם עליהם אנחנו דורכים, בדרך להסכמה. אילו סירובים/ פספוסים/ נסיונות/ חיפושים אתם סופרים לעצמכם?... ויודעים שהם יקדמו אתכם?

תנו ערך שווה וגבוה לכל מה שאתם עושים

טיפול בילדים, פעילות חברתית, פוליטית, ארגון אירועים משפחתיים, ספורט, תחביב, וכל דבר אחר. אולי החברה פחות מעריכה את זה. אבל זה תואם את הערכים שלכם, אז העריכו את זה. כן, זה כנראה על חשבון דברים אחרים. אולי אתם עובדים פחות, מרויחים פחות, מבלים פחות זמן עם הילדים. אבל זו הבחירה שלכם. הסכימו לשלם מחיר עבורה בלב שלם.

לשים קונפליקטים על השולחן

אם אתם רוצים ללמד ילדים או לקוחות (מאמנים, מטפלים) יכולת חשובה אחת ביחסים - היתי בוחרת את היכולת להיות בקונפליקט עם אדם אחר. להכיר בקונפליקט, לציין אותו, לדבר עליו, להשאר ביחד, להשאר בתקשורת, להשאר במגע או בקשר עין. לא לסגת, לא להשתבלל, לא לתקוף, לא להתנתק. לא לעקוף את הנושא ולדלל את היחסים. לכן, אם יש קונפליקט ביניכם - ניגוד אינטרסים, רצון סותר, אתם אוכפים גבול, קרה משהו שפגע באחד מכם - דברו על זה. שקפו מה קורה פה. ציינו מה שאתם רואים או חושבים שהשני מרגיש, תנו לו לתקן את זה. תגידו מה אתם מרגישים. אל תכחישו את הקונפליקט. אל תנסו לסדר אותו בכל מחיר. אל תמנעו מהם את השיעור החשוב הזה ביחסים. תנו להם מתנה - אדם שלא נסוג מהם כשהם כועסים עליו. שממשיך לתקשר. שמלמד אותם להיות קרובים באמת. כי אין קרבה ללא קונפליקטים.

הפער בין מה שאנחנו עושים בפועל לבין הסיפור שלנו

יש פער בין מה שאנחנו עושים בפועל לבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו עושים. עבור שינוי בתוצאות נדרש שינוי בפעולות, ולשם כך נצטרך להיות יותר ערים למה שאנחנו עושים בפועל. ישבתי עם זוג חברים שדינמיקת השיחה שלהם נוראית. הם כל הזמן קוטעים אחד את השני, וכל אחד מהם מאמין וטוען שהוא מכבד את השני וסובלני כשהוא מדבר, ורק אותו קוטעים. הבעיה נמצאת אצל השני בלבד (מחשבה שכמעט תמיד אמורה להדאיג אתכם, אגב...) לקחתי עכבר מחשב אדום והנחתי אותו על השולחן בתור "חפץ דיבור". מי שהעכבר אצלו מדבר, עד שהוא מסיים, ואז מניח אותו במרכז השולחן. עכשיו אדם אחר יכול לקחת את העכבר ולדבר. כל אחד מהם עכשיו שם לב אם הוא קופץ ומדבר בזמן שהעכבר לא אצלו. פתחנו שיחה על איך לנהל שיחה. מה עושים כשהשני מדבר ולי יש מה להגיד? או כשאני לא מסכים? השיחה הזו לא יכלה להתנהל קודם לכן, כי הם לא היו מחוברים למציאות (הם עצמם קוטעים את השני בתדירות של פעם בדקותיים) אלא לסיפור שלהם (רק השני קוטע אותם). שאלו את עצמכם, בנושא שאתם רוצים לערוך בו שינוי: מה יסמן לכם את הפעולות האמיתיות שלכם? איך תדעו בצורה ברורה ומורגשת מתי אתם "על הפסים" ומתי אתם יורדים מהם? בהקלטה 2 דוגמאות נוספות עם הצעות קונקרטיות.

מי יקשיב ראשון?

מי יקשיב ראשון? שני אנשים נסערים, צריכים הקשבה, אולי כועסים אחד על השני. מי יתיר את הסבך? אחרי שאחד יקשיב לשני, השני כנראה יוכל להקשיב לו, לפחות מעט. מי ירד צעד אחד מהעץ? אתם! אתם היו ראשונים. זו ההצעה של סטיבן קובי בעקרון שלו: Seek to understand first, then to be understood (נסו קודם להבין, ואז להיות מובנים), וגם של אמא שלי שאמרה לי בגיל ההתבגרות דבר דומה - תמיד תורך להקשיב ראשונה. ואני תמיד אקשיב לך ראשונה. ואם במקרה תשלחו אלי את השותף שלכם לתסבוכת, אגיד לו דבר דומה 😉 אחריות היא כוח.

לא לפתור תסביכים של בן זוג

את התסביכים של בני הזוג וחברים שלכם השאירו למקצוענים. למטפלים ולקואצ'רים. אם זה המקצוע שלכם, השאירו אותם לקולגות. אימון וטיפול סותרים זוגיות וחברות, פוגעים בהן, ולא מצליחים בתוך קשר אישי. להיפך, הם מקטינים את הרצון של השני לצאת מהתסביך, למשל ע"י עזרה חיצונית. מה כן? מה אנחנו צריכים אחד מהשני? ❤️ מרחב בטוח לשתף, ללא ביקורת ❤️ שיקוף חיובי של הצדדים החזקים שלנו ❤️ שיקוף אותנטי של מה שלא מסתדר. "אני רואה שכך וכך לא הולך". ❤️ עזרה, תמיכה ❤️ זמן כיפי ביחד ועוד. שווה להבין ספציפית מה רוצים מאיתנו ומה אנחנו צריכים, למשל ע"י הבנה של שפות האהבה.

מה אני רוצה ומה אני יכול

כשאתם מנסים להבין כוון התקדמות - בכלל בחיים או בנושא מסוים, חשוב להפריד בין שתי שאלות:
  • מה אני רוצה?
  • מה אני יכולה?
שתי השאלות חשובות, כמובן, אבל הן מפריעות אחת לשניה, והשילוב שלהן יחד מגביל ביותר. כשאתם חושבים מה אתם רוצים, שימו בצד את היכולות שלכם. הרצון עצמו חשוב. כשאתם חושבים על היכולות שלכם, שימו בצד את הרצון. היכולות עצמן חשובות. אפשר לפתח אותן - בהחלט! אבל חשוב קשר עם המציאות. נ.ב. עם יכולות אפשר לקבל עזרה. מה הנושא שאתם רוצים לשאול את השאלות האלה לגביו? נסו.

גבולות הם שרירותיים

יש ויכוחים איפה צריכים לעבור גבולות עם ילדים, בעבודה, בזוגיות. התשובה שלי - איפה שהגבול עובר עבורכם. אתם יודעים בפנים איפה זה. תנו לאחרים את מתנת האמת, היו אותנטיים עם עצמכם ואז איתם. כשהילדים שלי היו מאוד קטנים, היה מלאכותי ולא נכון עבורי לדרוש מהם לעזור לפנות צלחות מהשולחן או לסדר צעצועים. לעשות דרמה של רבע שעה מעבודה של דקה עבורי - לא התאים לי. בזמן סגר הקורונה (בגיל 14,17) אני עבדתי המון והם היו בחופש. הם היו אחראים על הקניות, הארוחות, העציצים והכביסה. על החדרים שלהם כולל שאיבת אבק והחלפת מצעים הם אחראים כבר מזמן. לא מתוך עקרון, בהכרח. מתוך הבטן. מתוך איך שאני רואה וחווה את המצב. אני מציבה בחוץ את הגבולות שלי בצורה תואמת לאיפה שהם אצלי בפנים. אני משתדלת לא לאפשר להם לעשות משהו שדורך עלי. זה לא יהיה נכון עבורי, לא נכון עבורם ולא נכון עבור הקשר שלנו. היו ברורים עם עצמכם והבהירו לאחרים מה חשוב לכם ומה לא.

לדבר כמו בפגישת עבודה יפנית

בפגישת עבודה יפנית אדם אחד מדבר, ואז האחרים כולם קדים קידה קטנה, מחכים עוד כמה שניות טובות ואז האדם הבא מדבר. אם תחכו רגע לפני שאתם קופצים עם הדעות שלכם, ההסכמה או ההתנגדות שלכם, ותתנו לדיבור שלו להדהד באויר, בגוף - שלכם ושלו - יקרה דבר מעניין. קסם קטן. יהיה מקום ליצירתיות, להבנה חדשה, למשהו חדש ביחסים. שווה לנסות!
כל הפוסטים בבלוג נטענו