זריקת אנרגיה יומית בוואטסאפ

אין “אנחנו” ו”הם”

כשאנחנו מתחילים לדבר ב"אתה"/"אני", "אנחנו"/"הם", אנחנו יודעים שאנחנו מסתבכים. אין מוצא מהמקום הזה. רק "אנחנו" יכול לייצר פתרונות אמיתיים, מיטיבים. אולי זה קשור גם למילה "מול" שהשתרשה בשנים האחרונות. אנחנו מדברים על ההתנהגות והתקשורת שלנו "מול" אחרים. מה קרה ל"עם אחרים"? כמה מילים של פרופ' יובל שאני מקווה שיחזירו אותנו לראיה שפויה, מחוברת ולטווח ארוך. אני יוצאת לחופשת תשרי. עובדת על שני פרויקטים חדשים, אחד לטווח קצר (אני מקווה) ואחד לטווח קצת יותר ארוך. איתכם אחרי סוכות.

אני עובדת כל הזמן באותה המידה

אמרתי לעצמי הרבה פעמים. אם זה מצליח, מה טוב. אם לא, אני ממשיכה. אסטרטגיה מאוד פשוטה ומרגיעה, ומשחררת אותי מהצורך האובססיבי למדוד כל הזמן. יש אסטרטגיה כזו בהשקעות בשוק ההון. להשקיע כל חודש אותו סכום כסף. אם השוק גבוה, זה יקנה פחות מניות. אם הוא נמוך, זה יקנה יותר. מאוד מרגיע ועוזר להמנע מפחדים וליצור התמדה. בכל תחום שקשה לכם, שאלו את עצמכם האם אתם משקיעים מספיק. בעיקר מספיק זמן עבודה. אם זה יחסים - זמן איכות. אם אתם רוצים להיות בכושר, שאלו את עצמכם אם אתם עושים מספיק אימונים. לא איכות. כמות. אנחנו בכל מקרה לא שולטים יותר מדי לא באיכות ולא בתוצאות. בהשקעה, בהתמדה, אנחנו שולטים. קבעו כללים פשוטים, כמו, אני עובד על הדבר הזה כל יום חצי שעה/שעתיים/6 שעות. ואולי קבעו לעצמכם לכמה זמן אתם לא שואלים שאלות ופשוט מתמידים.

האם אתם אוכלים כמו עוגיפלצת?

זוכרים איך "עוגיפלצת" אוכל עוגיות? בלגן, דרמה, הכל מתפורר ומתפזר ובעצם הוא לא אוכל כלום. בתור ילדה זה מאוד הצחיק אותי, היעילות הנמוכה שלו באכילה. יכול להיות שאתם ככה עם פרויקטים או תחומים מסוימים. כל הזמן דוחים אותם, נרתעים, עייפים, מנסים קצת ועוזבים. רעש, אנרגיה מתבזבזת. אם מסתכלים על זה מהצד זה אפילו מצחיק. אבל זה מגיע מפחד. פחד להתעמת, להכשל, שיצחקו עלינו. שאלו את עצמכם אם אתם מוכנים להתקדם. לרכוש יכולת חדשה. אולי מספיק עם הפירורים ואתם מוכנים לאכול את העוגיה סוף סוף.

אמנות האיבוד

בסרט "עדיין אליס", פרופסורית בת 50 לוקה באלצהיימר ומתחילה לאבד את היכולת המילולית שלה. בהרצאתה האחרונה היא אומרת: I have mastered the art of losing. למדתי את אמנות האיבוד. עם הסגר, עם המשבר, עם הגיל - אנחנו נדרשים לאמנות הזו. ועל זה דה-בוטון אומר: מתישהו כבר לא תורנו, ואנחנו צריכים לעזוב את המסיבה. זה לא עונש, ולא כי עשינו משהו רע. ככה זה עובד. עזבו בחן. יש דברים שיחזרו או שנוכל להחזיר, יש דברים שלגמרי לא. וכאן יש לנו עבודה.

משבר כלכלי הוא כמו גשם

סגר, קורונה ומשבר עולמי הם כמו גשם שיורד. לא כולם נרטבים באותה המידה. חלק נרטבים רק מעט, מתוקף המבנה בו הם נמצאים. אחרים נלכדים בשיטפון. כל אחד צריך לחשוב מה הוא עושה עם זה. איך הוא תופס מחסה, אם אין לו. במשבר הכלכלי של 2009, חבר סיים תואר ראשון ולא מצא עבודה. חזר ללימודים, עבר המשבר ועם עוד תואר - פתח קריירה מעולה. להבדיל מגשם, משבר יכול לקחת כמה שנים. אל תסתכלו רק בטווח הקצר, על עוד שבוע או חודש. זו לא סקאלת הזמן שבה שינויים כאלה מתרחשים. 5 שנים קדימה. איפה אתם רוצים להיות? ומה אתם צריכים לעשות עכשיו לגבי זה?

איך לרמות את עצמנו פחות

אנחנו בסדר עם רמאויות, כל עוד אנחנו יכולים להכחיש אותן לעצמנו. כשהן גלויות, לרוב נעדיף להמנע מהן. דן אריאלי כותב על ניסוי שבו מניחים שישיית בירות במקרר משותף במעונות הסטודנטים. די מהר הבירות נעלמות (= נגנבות). לעומת זאת, חבילת שטרות שתונח שם תאריך ימים הרבה יותר. על בירות נספר לעצמנו סיפורים שזו לא גניבה. על כסף אנחנו לא יכולים להכחיש שגנבנו, ולכן נגנוב פחות. אם אנחנו רוצים לשנות מנהג שלנו, אנחנו צריכים להציב לעצמנו כללים שנדע בוודאות אם אנחנו מקיימים או מפרים. "מהיום אוכל פחות קינוחים" - קל מאוד לרמות את עצמנו. זה כמו הבירות. "אני יוצא להליכה בכל יום זוגי" - זה כמו הכסף. אם נגנוב, לא נוכל להכחיש את זה. אותו דבר עם אחרים. אם אנחנו הופכים את המעשים שלהם לגלויים וברורים זה עוזר. "אל תנזוף בי בבקשה" יעיל יותר מאשר "מה כבר עשיתי?".

איך לשנות בן זוג?

איך לשנות בן זוג?... כולנו קצת רוצים את זה, נכון? כמה נקודות מרכזיות לזכור:
  1. אנשים לא עושים דברים שהינו רוצים שיעשו, או לא משתנים, מסיבות עמוקות. זה לא סתם ו"אם רק היו מקשיבים לנו הכל היה מסתדר".
  2. יש סתירה מהותית בין זוגיות ורומנטיקה לבין יחסי קואצ'ינג. לא כדאי ומזיק לערבב את שני סוגי היחסים האלה. כלומר: לא לעשות קואצ'ינג לבן הזוג כמעט לעולם.
  3. מצד שני, אנחנו צריכים לערוך מו"מ על החלקים של ההתנהגות שלהם שמשפיעים עלינו. לא לאמן, לא לטפל, כן לבנות ביחד חוזה של איך נראים החיים המשותפים.
  4. כדאי ללמוד על טיפוסי אישיות מסוגים שונים. זה יעזור מאוד להבין את הלוגיקה הבסיסית של אנשים סביבנו, ומתוכה התקשורת שלנו תהיה יותר רלוונטית.
  5. חשוב לעשות עיבוד רגשי של מה שלומנו עם פעולותיו וסגנון חייו של השני. הוא מעלה לנו דברים, זורק אותנו אחורה לילדות שלנו. אנחנו שואפים להיות אמפתיים לא מתוך הדחקה אלא כי באמת אנחנו לא קופצים מכל דבר.

מי מזכיר לנו מה המהות שלנו

"לילך ואני מערבבים טחינה. לילך: כשרק נולדתי, ועוד לא חיבקתי אותך, ועוד לא אמרתי לך שאני אוהבת אותך, היית אבא גולמי". מאת גולש בפייסבוק שאישר להשתמש בגאונות של הבת הקטנה שלו. יש דברים שאנחנו גולמיים בהם. זו המהות שלנו, אבל עוד אין לנו מספיק הוכחה. מספיק ביצוע, מספיק תוצאות, מספיק יכולת. יש ערך לביצועים, וכדאי לפתור בעיות שמעכבות אותם, אבל לא לבלבל ביניהם לבין מהות. אנחנו יודעים מי אנחנו. מטפל. מתימטיקאית. אמן. מורה. מנהיגה. שווה להזכיר לעצמנו מה המהות שלנו, ולהיות מוקפים באנשים כמו לילך שמשקפים ומזכירים לנו אותה. מאמר: מתי מתייאשים מהמהות שלנו, ומה שלושת החלקים של הכוון שאנחנו צריכים לוודא שאנחנו משקיעים בהם.

אם עזרה רגשית לא זמינה כרגע

אם אתם נסערים, מוצפים, פגועים, אתם צריכים עזרה רגשית. מצד שני, לא תמיד היא זמינה כרגע. פתרון טוב לטווח קצר - להתמקד בנושא טכני שיקדם אתכם כרגע. בתחום הזה - רצוי, או אפילו בתחום אחר. שאלו את עצמכם שאלה פשוטה: מה יעזור לי? ונסו להזיז הצידה כל תשובה רגשית/רגשנית של "כלום, אני לא מסוגלת לכלום..." ולשאול שוב: מה יעזור לי? מה אני צריכה לעשות עכשיו? זו שאלה שעוזרת גם במצבים שבהם אנשים פונים אליכם והם צריכים יותר עזרה ממה שאתם יכולים להושיט (למשל אם אתם רופאים), כפי שלמדתי מדיוויד סרוואן-שרייבר. הווריאציה שלו: מה עוזר לך? עוד כמה מילים בהקלטה.

פגיעות ואותנטיות יוצרות קרבה

אותנטיות ופגיעות מאפשרות קרבה. פותחות פתח להרגיש את האהבה סביבנו, שנישאת באויר אבל לא תמיד אנחנו סופגים אותה. לדבר על מה שחשוב לנו באמת. על הנושאים האמיתיים. להסכים להסיר קצת את המסיכות. בצורה טבעית גם אחרים יסירו קצת את שלהם, ונהיה יותר קרובים. ננשום קצת יותר פתוח. עוד כמה מילים בהקלטה. בסרטון - עוד שיר אותנטי של אחותי דפנה תדמור, ששרה שירים על דברים שאף אחד לא מדבר עליהם. הפעם על התאהבות בבעל של חברה.

עקרון ההתכנסות לממוצע

עקרון ה"התכנסות לממוצע" - סטטיסטית, דברים לא נשארים במצב קיצוני לאורך זמן. אם הם מעולים, הם יסתבכו קצת (לרוב, רק קצת). אם הם על-הפנים, הם ישתפרו. כך הסביר יוסף לפרעה, בעזרת 7 הפרות השמנות והרזות. קל לנו להשלים עם החלק השני, כי הוא אופטימי, אבל לא נעים להכיר בראשון. אני אוהבת להזכיר לעצמי את שני החלקים. זה עוזר לי לא לתלות את השמחה שלי יותר מדי בפרמטרים חיצוניים - בכסף, בהצלחה של הילדים, בהתנהגות של אחרים. אלו כל הזמן ינועו וישתנו, יעלו וירדו. התפתחות פנימית, עשיה, נתינה, יצירה, הבנה - יציבות ובטוחות יותר, ולא שמתי לב שהן נתונות לכלל ה"התכנסות לממוצע", אלא יכולות לעלות בהתמדה.
הורים צועקים אחד על השני והילד שם ידיים על האוזניים
הורים צועקים אחד על השני והילד שם ידיים על האוזניים

“חשיבה מקבילה” במקום ויכוחים

ויכוחים הם עקרים. אף אחד לא מקשיב לשני לעומק ולא נוצרת הבנה חדשה. מצד שני, אנחנו רוצים לדון בנושאי מחלוקת. מה עושים? משתמשים ב"חשיבה מקבילה". פורשים על השולחן את שתי/כל התפיסות, אחת אחת, לאט לאט, וחוקרים אותן בנפרד. ללא עימות, ללא השוואה - מתוך סקרנות וחקירה. קודם שני הצדדים חוקרים את תפיסה א', אח"כ שניהם עוברים לחקור את תפיסה ב'. אח"כ מסתכלים גם על היחסים ביניהן. כאן נוצרת הקשבה עמוקה. הבנה חדשה ויחסים חדשים. המושג הוא של דה-בונו ולמי שלא קרא, זו המלצה חמה על הספר הוותיק שלו "חשיבה מקבילה".

כל פרויקט הוא קצת כמו שיפוץ

אם היה לכם פרויקט שלקח פי 5 זמן ממה שתכננתם, עלה פי 4, היה כרוך בהרבה טלטלות רגשיות, ועד שהוא הושלם כבר לא ממש היתם צריכים אותו... איך היתם מרגישים? אני מאושרת! האתר החדש שלי באויר. החלק שהכי מרגש מבחינתי - כל הוואטסאפים שלי שם. בדיוק שנתיים של משלוח כמעט יומיומי, שעד עכשיו לא היה נגיש - יוצא לאור. הכל זמין לחיפושים ונגיש. האתר לא חף מתקלות עדיין, אבל אני מקווה שתהנו ממנו בכל זאת. כשהוא עלה לאויר, לפני שבועיים, לא שמחתי. כעסתי על עצמי שזה היה מיותר כי היומן שלי גם ככה מלא. נכנסתי להלם כשהיתי כנה עם עצמי עד הסוף כמה זה עלה ועולה. עזר לי כשאמא שלי התפוצצה מצחוק כשצלצלתי אליה. תוך כמה ימים עבר לי ועכשיו אני מתרגשת לתת לחומרים שלי לטייל בעולם עוד קצת. כל פרויקט מספק שפע הזדמנויות לסלוח לעצמנו על טעויות, הדגמות לכך שמה שקרה בפועל הוא רק אחת הדוגמאות לכל מה שיכול היה לקרות, והזמנה לשמוח עם מה שיש עכשיו.

כשהמוח טס במכונת זמן

כל חיכוך ביחסים זורק את כולנו לאותו המקום: לילדות. הגוף שלנו נמצא בהווה, אבל המוח שלנו טס במכונת זמן למקום ולזמן אחר. אנחנו נכנסים לויכוחים מושחזים שמנתחים בצורה מחוכמת את הפגמים האישיותיים או ההתנהגותיים של בני זוגנו, אבל הכאב לא נובע משם. זה לא משנה מה בדיוק הוא עשה ואמר, השאלה היא לאן נזרקנו. היתי ילדה טובה ואתה לא שמת לב. הבטחת ולא קיימת. לא הקשבת לי. כעסת כשאני שמחתי. כל סיטואציה מורכבת מעלה דברים כאלה. פשוטים, פשטניים, במילים של גיל 6 מקסימום. זה מה שקורה איתנו באמת. מה עושים? מקשיבים לרגשות אחד של השני. לאט, בסבלנות, בלי להכנס מדי לפרטים של מה שקרה עכשיו, זה לא קשור להווה. רק לראות לאן טסנו אחורה. כל הקשבה כזו אחד לרגשות של השני מרפאת קצת עוד אחד מהפצעים שלנו. לאט לאט אנחנו הופכים לאנשים שמחים יותר ופחות קופצים מכל שטות. ועדיין, זה יקרה מדי פעם.

הדחיפה קדימה מתוך טראומה

"רואים שאת ממשפחה של ניצולי שואה", אמרה לי פעם חברה טובה, לפני שנים רבות. "באמת? איך?" לא הבנתי והיא לא בדיוק ידעה להסביר. "משהו עם החתירה הבלתי נלאית שלך קדימה. זה כאילו שאין לך שום ברירה. זה מבוסס על טראומה עמוקה". אחותי היוצרת מיטיבה לנסח ולהלחין את ההשפעה הזו של ההסטוריה המשפחתית שלנו. שהיא גם ההסטוריה החברתית של כולנו, בגוונים אלו ואחרים.

ללמוד לייצר תוצרים גרועים

5 תוצרים גרועים עדיפים על תוצר אחד טוב לפגישה הבאה שלנו, אמרתי לשתי נשים שונות שנמצאות בשלבים הראשונים של עסק. אל תעשי דוקטורט משום דבר. זה המעצור הכי גדול שלך. גשי לכל הנושאים האלה שלך ותתחילי. את הפרטים את לא יכולה לדעת מראש, המציאות תצטרך ללמד אותך. אבל היא לא תוכל ללמד אותך אם תנסי ללמוד הכל מושלם מההתחלה ולא תפעלי, או תפעלי לאט ומעט מדי. ומה איתכם? איפה אתם נעצרים בפרפקציוניזם, מגנים על עצמכם ועל האגו בתירוץ של למידה ותכנון אינסופיים?

אמירות שליליות? לדייק

לאמירות שליליות על עצמנו יש השפעה עצומה על המציאות, עלינו ועל אחרים. סטודנטית עם תשוקה עצומה לתחום שלה אומרת לי - "בשיעורים אני תמיד שואלת שאלות מפגרות". רגע, רגע. את חושבת שהשאלות שלך מפגרות? למה, את כבר יודעת את התשובות? סיבה אחרת? דיברנו קצת. ובעצם היא לא חושבת שהשאלות שלה מפגרות בכלל, להיפך, יש לה ידע עצום, אבל חוששת שאחרים יראו אותן כך. יש סוג מסוים של נושאים שהיא מרגישה שלוקח לה יותר זמן מאחרים להבין. אז את יכולה להגיד שיש לך שאלות שאת חוששת לשאול? שאלות בנושאים קטנים שבצורה מפתיעה לא קלטת למרות שנושאים אחרים קלטת מעולה? את יכולה להיות יותר אותנטית? לא אותנטי "להוריד" את עצמנו. לעשות לעצמנו פרסומת שלילית, גם בפנים וגם בחוץ. זה סוג של הגנה מפני ביקורת, אבל ההגנה הזו מקטינה אותנו ומרחיקה אותנו מהכוח שלנו. בכל פעם שאתם אומרים מילה שלילית על עצמכם, עצרו. קחו נשימה. ונסו לדייק את האמירה שלכם, להגיד אותה בצורה יותר אותנטית.

זה יוצא עכשיו

ליויתי חברה סביב ניתוח בבית חולים. הדבר הראשון שהם עשו, יום לפני הניתוח, היה לפתוח לה וריד באמצעות "פרפר" - התקן קטן שמוכנס לווריד. לרוב האנשים זה לא מפריע. לה זה כאב. דיבורים עם האחיות ועם הרופאים לא עזרו. לא הסכימו להוציא ורק העבירו ממקום למקום, דוקרים שוב ושוב. ממשיך לכאוב. בלי לשים לב, היינו בהלך רוח כנוע. להיות נחמדות, לא לעורר התנגדות, לא להפריע לעבודת הקודש של צוות הרפואה. עד שברגע מסוים היא אמרה לי - זה יוצא מפה. זה כואב ומיותר. האחות הראשונה אליה ניגשנו הוציאה לה את הפרפר בלי דיבורים רבים. ניסינו להבין איפה טעינו עד אז. האם הרופאה היתה צעירה מדי וחששה מביקורת של שאר הצוות? האם בערב, כשריק, יותר רגועים ומקשיבים? ועוד רעיונות. הכל נכון, כנראה, אבל אני חושבת שבעיקר מה שקרה - כשהיא ידעה בוודאות שזה יוצא, זה יצא. קשה לזייף בהירות פנימית, ובגלל זה עוזר להסתכל פנימה ולהבין מה בדיוק קורה איתנו. כשאנחנו סגורים, המסר שלנו לאחרים עובר אחרת לגמרי. לא תמיד, אבל בכל כך הרבה מקרים. שאלו את עצמכם מה זה. מה זה הפרפר שצריך לצאת. ואז בקשו, בצורה פשוטה וברורה.

Can you stomach it

אם אתם יכולים לסבול חוסר וודאות, זו חוזקה. הייטקיסט מנהל סטרטאפ קטן. עובד ללא לאות כבר כמה שנים טובות, לבד עם כמה פרילאנסרים מהמזרח הרחוק. הרבה מאוד כשלונות ואכזבות. בלי יותר מדי הצלחות מרשימות. פה איזה פרס חדשנות קטן, שם כמה אלפי יורו מאיזה לקוח אי שם. לא הרבה. עד שיום אחד זה מתרומם. נחתם חוזה גדול יותר. יש אויר לכמה שנים. אני תמיד מנסה להבין למה אדם אחד מצליח להתמיד ולהצליח בעוד שאחרים לא מצליחים. גורם אחד ברור לי לגביו - הוא מוכן לא לדעת את התוכנית. הוא לא יודע מתי זה יעבוד, מאיזה כוון תגיע ההצלחה, מה עוד ידרש ממנו. הוא הולך לישון בלילה בלי לדעת מה יהיה בבוקר. והוא בסדר עם זה. למעשה הוא אפילו אוהב את זה. באנגלית אומרים - He can stomach it. זה קשור גם לפרמטרים אישיותיים. במקרה הזה לפרמטר השלישי של מיירס-בריגס - האם אדם הוא זורם או מנווט. לטיפוס זורם טבעי יותר לעשות מה שהגבר הזה עושה - אבל כולם יכולים ללמוד לפתח את כל הצדדים שלהם.

לחזק קשר עם המציאות דרך הקשבה

בת של חברה פסיכולוגית איבדה קשר עם המציאות. מקרה עצוב. היא מאשימה את חברתי, האם המסורה מעל לכל מה שאני מכירה, בהתעללויות חמורות - שהרעיבה אותה, שלא העבירה כסף, ועוד האשמות רחוקות מהמציאות. חברתי דואגת: בטיפול הפסיכולוגי בתי מעלילה עלי עלילות. איך המטפלת שלה תוכל לעזור לה? אבל אנחנו עוזרות לאנשים, אני אומרת לה, בלי לדעת את הצד השני. אנחנו יושבות איתם ולאט לאט מתירות את הפלונטר, מתוך החוויה שלהם. מתוך איך שהם רואים את המציאות. לאט לאט התפיסה משתנה. נכון. ועם זאת, יש פה אזהרה לכולנו. בלי להגיע לקיצוניות של אותה בת, אנחנו רואים את המציאות לא נכון. אנחנו מאשימים אנשים אחרים בעוולות כלפינו, בלי לראות מספיק מה קורה שם במציאות, בצד השני. כן, הם לא בסדר הרבה פעמים, וכן, יש צד שלם של הסיפור שאנחנו לא מבינים. הנה תרגיל מתאים שאני הרבה פעמים נותנת ללקוחות, וגם לכם כתבתי לא מזמן: קחו אדם שקשה לכם איתו, ויש חיכוכים, אבל הקשר חשוב לכם. אולי זה בוס. אולי חבר. ראיינו אותו: במה קשה לו איתכם? מה לדעתו אתם עושים לא בסדר? אתם צריכים לרשום את מה שהוא אומר, כי יהיה קשה מאוד להקשיב. אל תענו ואל תתגוננו. רשמו את כל הנקודות. אפשר להקליד יחד איתו, כדי לוודא שאתם מבינים נכון. תנו לו לתקן את המידע, כך שאתם קולטים את העובדות שלו. רק להקשיב. המטרה היא לשמוע משהו חדש. בשיחה הבאה, לא עכשיו, אפשר לעבור על זה יחד ולראות מה עושים עם כל זה. אם תקשיבו היטב, יש משהו שלא הבנתם עד עכשיו בסיטואציה, והיא יכולה להשתנות. נ.ב. מאמנים ומטפלים - ארוין יאלום ממליץ לערוך ראיון עם הלקוח שלכם ודמות משמעותית בחייו, על כווני התפתחות אפשריים עבור הלקוח. עשיתי את זה לא מעט פעמים - אדיר לכל שלושת המעורבים.
מכונית נוסעת בדרך

לתדלק בדלק הנכון

באיזה סוג דלק אתם מתדלקים את האוטו? את הסוג שבא לכם לתדלק באותו הרגע? אולי כזה שמתאים לאישיות שלכם? עם אוטו זה די ברור. אם רוצים שהוא יסע, כדאי לתדלק בדלק הנכון. הנכון עבורו. אותו דבר ביחסים. אם בן זוג זקוק להקשבה, זה הדלק שהוא צריך. זה לא כדי להשתיק אותנו. זה לא קשור לדיעות שלנו. זה הדלק שיתדלק את האהבה שלנו, את הקשר שלנו, את האויר אותו אנחנו נושמים בבית. איך יודעים מה הדלק שהוא זקוק לו? די קל. 1️⃣אפשר לשאול. 2️⃣אפשר להתבונן בסוג האהבה שהוא נותן. זה כנראה מה שהוא זקוק לו. מכירים את שפות האהבה של גארי צ'פמן? שווה ללמוד.

צרכים סותרים: ודאות ואי ודאות

טוני רובינס אומר שיש לנו צרכים סותרים. אנחנו צריכים וודאות וצריכים אי וודאות. זה מסבך את החיים והופך אותם למעניינים. מקצועית - אנחנו רוצים לדעת שיש לנו פרנסה. שיש לנו עיסוק, שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים כשאנחנו קמים בבוקר. וגם - קצת לא לדעת. לנסות משהו חדש. להתאמץ מאוד על פרויקט שאנחנו לא יודעים אם יצליח או לא, ואם כן, לאן יקח אותנו. ביחסים - נעים להשען אחורה לתוך קשר ארוך, בטוח, מוכר ומרגיע. וגם - אנחנו רוצים טיפה של פרפרים בבטן. של אש גבוהה יותר. של ציפיה וספק. ג'ורדן פיטרסון קורא לקצוות האלה - הסדר והכאוס. הסדר הוא צורך בסיסי עמוק ביותר. מהכאוס מגיע כל דבר חדש. כל התפתחות. בסדנה של אברי ברקת עשינו תרגיל על ודאות ואי ודאות. בתורי, עיניי היו קשורות וחבר שלי הוביל אותי. בחלק הראשון הוא אחז את שתי הידיים שלי והלך אחורה לאט. הרגשתי בטוחה, עטופה, אהובה. מאוד נעים. בחלק השני רק הצמדתי את האצבע שלי לכף ידו. זהו. זו כל ההובלה. והוא הלך אחורה, הסתובב, ירד למעלה ולמטה והכל בקצב מהיר. זה היה קצת מפחיד. וגם מלהיב. הלב שלי דפק וצחקתי בקול. צחוק שהוא שילוב של שמחה ופחד. אז, ⭐אילו מהצרכים האלה שלנו של ודאות ואי ודאות מתמלא אצלכם? ⭐איזה חסר? ⭐איך זה מתבטא? ⭐ומה היה יכול להוסיף לכם מהחסר? וגם, אתם יכולים לנסות את התרגיל עצמו - כיף!

איך טלפון משפיע על יחסים

טלפון/סדרות משפיעים על יחסים כמו שפורנו משפיע על חוויה מינית. במינון קטן, זה כמו תיבול. מוסיף משהו וכנראה לא מזיק. אתם יכולים לעשות כמעט כל דבר במינון קטן. כשמתחילים להעלות מינון, המוח מתחיל להשתנות. בצפיה בפורנו - המוח מקבל גירוי ויזואלי, אינטנסיבי, מגוון ברמת המקרו, עם תכונות גרנדיוזיות. בצפיה בסדרות, בפייסבוק, באינטסגרם, בחדשות - גם. לידם, חוויות אמיתיות מחווירות ומאכזבות. לאדם המצודד ביותר יש קמטים, קפלים, פגמים. למקשיב ביותר יש רגעי חוסר הבנה. למסור ביותר יש רגעי הזנחה, לחכם ביותר יש רגעי טמטום, המעניין ביותר משעמם לפעמים. החיים לא גרנדיוזיים. הם מצוירים במכחול דק. מורכבים מניואנסים. יחסים נפלאים מורכבים לא מסצינות סוערות אלא ממבט בעיניים, נשימה מסונכרנת, חיבוק פשוט וארוך. גירויים חזקים מעלים את סף הרגישות שלנו לרמות בלתי אפשריות במציאות. הפחתה של מינון המסכים סביבנו מאפשרת למוח להרגע ולחזור לעצמו. מאפשרת לנו ליהנות מהפשוט והיומיומי, להשקיע בו, לשפר אותו ולשמוח בו. מציעה להניח את המסך מהיד לפחות כפול זמן ממה שאתם עושים היום. אם יש לכם 0 זמן ללא מסכים - פנו שעה. אם יש לכם שעתיים פנו 4 שעות. מה דעתכם לנסות שבועיים, ולראות אם יש השפעה על החוויה שלכם ביחסים?

לקבל תמיכה מקבוצה

בחברה האינדיווידואליסטית שלנו נטשנו במידה רבה את הקבוצה. את המשפחה המורחבת, את השכונה, הקהילה, את החבר'ה. אני לא מכירה את השכנים שלי מעבר לשלום-שלום במדרגות, כמעט. נטשנו וננטשנו. נשארנו לבד. על נושאים רגשיים אנחנו מדברים מקסימום עם 3 אנשים. על העבודה אולי עם שניים. על הזוגיות כמעט עם אף אחד, כלומר רק עם אדם אחד. על מיניות אנחנו לא מדברים עד הסוף אפילו בתוך הזוגיות, כלומר נשארים איתה, על שלל אתגריה ועל הפוטנציאל שלה - 100% לבד. זו קצת הכללה, כי דווקא יש קבוצות שנפגשות ומדברות בפתיחות על הדברים האלה. ואז יש לנו הזדמנות לקבל לא רק קואצ'ינג (את זה אפשר לעשות בפרטיות) אלא לקבל תמיכה מקבוצה. מגברים ונשים אחרים. לקבל הבנה מקבוצה. קבוצה קטנה שיושבת במעגל ושומעת את השאיפות והחלומות שלנו. שמשתפת באותנטיות על נושאים שהם מצד אחד מביכים ומפחידים ומצד שני, יכולים משחרר אותנו בגדול, לחיות חיים יותר מלאים. שמחים. נוכחים בגוף. ובקשרים יותר עמוקים עם אחרים. השתתפתי בסופ"ש הזה בכנס יחסים ואינטימיות ב"מרכז אישתר", וזה בערך 10 שנים שאני מכירה ולומדת את סוג העבודה הזה. אני משתדלת לכתוב ולשתף על כל הדברים שאני עושה ולומדת שמפתחים אותי אישית, ולהשמיט את הנושא הזה הוא כמו לתת מתכון בלי מרכיב אחד סודי. המלצה חמה! ובינתיים, אפשר לשאול אפילו לעצמנו: ⭐מה אני לא אומר אפילו לאדם הקרוב אלי ביותר? ⭐מה אני לא שואל? ⭐איזו שאיפה אני לא מביע? ⭐והאם אני כבר מוכן להתחיל להביע משהו מזה?
כל הפוסטים בבלוג נטענו