זריקת אנרגיה יומית בוואטסאפ

לדבר כמו בפגישת עבודה יפנית

בפגישת עבודה יפנית אדם אחד מדבר, ואז האחרים כולם קדים קידה קטנה, מחכים עוד כמה שניות טובות ואז האדם הבא מדבר. אם תחכו רגע לפני שאתם קופצים עם הדעות שלכם, ההסכמה או ההתנגדות שלכם, ותתנו לדיבור שלו להדהד באויר, בגוף - שלכם ושלו - יקרה דבר מעניין. קסם קטן. יהיה מקום ליצירתיות, להבנה חדשה, למשהו חדש ביחסים. שווה לנסות!

רצון לא אמביוולנטי דוחף לפעולה

רצון לא אמביוולנטי דוחף לפעולה. ילדים קטנים ינסו שוב ושוב לקחת את העוגיות מהארון, לטפס על מתקנים גבוהים, לקבל תשומת לב. אין להם מעצור פנימי. יש להם רצון נטו, והם פועלים לפיו. אם מישהו היה אומר לכם שמתחת לאחת המרצפות בבית שלכם מסתתר יהלום גדול ויקר, היתם מיד ניגשים למשימה. הופכים אחת-אחת את כל המרצפות, עד שתמצאו אותו. לא היתם נכנסים קודם לפייסבוק לשעתיים, אומרים שיש לכם אלרגיה לאבק שתחת המרצפות, או שאתם לא באמת אוהבים כסף ויהלומים. אם לא היתם יודעים לשחרר מרצפות, היתם משיגים עזרה מיידית. לא היתה אמביוולנטיות. בחיים אין וודאות איפה נמצא היהלום או מה שאנחנו מחפשים, ועם זאת, רובנו יודעים מה הפעולות שכדאי לנו לעשות. אולי זה הרבה עבודה, אבל זה ברור. אם אנחנו רוצים זוגיות אנחנו צריכים לצאת לדייטים. אם אנחנו רוצים תואר אנחנו צריכים לשבת וללמוד. אם אנחנו רוצים להרגיש טוב פיזית, מעל גיל מסוים, אנחנו צריכים לעשות ספורט כלשהו. אם אנחנו לא עושים את זה, יכולות להיות כמה סיבות עיקריות:
  • יש בנו מקום שרוצה הפוך. למשל, לא להיות בזוגיות. לא להשיג עבודה.
  • אנחנו מכורים ברמה משתקת, יותר ממה שאנחנו מודים בו. למשל לסדרות/ רשתות חברתיות/ וואטסאפ אבל יכול להיות גם לסיגריות, סמים או אלכוהול.
  • קושי קליני לא מטופל כמו הפרעת קשב או דכאון.
אין טעם להלקות את עצמנו - בכל אחד מהמקרים האלה אפשר להשיג עזרה - ומצד שני אין טעם להיות אופטימיים סתם. "מחר אקח את עצמי בידיים" - רק אם תסירו את המעצור.
כואב הראש לאישה מבוגרת
כואב הראש לאישה מבוגרת

כשאתם במצוקה עם מישהו, הוא במצוקה איתכם

כמו שני קטבים של מגנט, זה קורה תמיד בו זמנית (*). כל שאלה או אמירה שאתם שואלים או אומרים לגביו, נכונה במידה שווה לגביכם.
  • למה הוא לא מבין מה הוא עושה לי? = למה אני לא מבין מה אני עושה לו?
  • למה הוא פוגע בי? = למה אני פוגע בו?
  • למה הוא לא מקשיב לי? = למה אני לא מקשיב לו?
  • אני מרגיש פגוע = הוא מרגיש פגוע.
  • הוא לא יכול להתעלות מעל הסיטואציה = אני לא יכול להתעלות.
וכך הלאה. אתם לא חייבים להמשיך את הסיטואציה, אתם יכולים לשנות אותה, אבל אם אתם לא מכירים בסימטריה הזו אין לכם שום כוח. זה כמו לראות מטושטש. *הסתייגות: נרקסיסטים או בעלי הפרעות אישיות חמורות אחרות לא סובלים כאשר אתם סובלים. הם לא גורמים סבל מתוך מצוקה שקשורה לנושא. הם גורמים סבל מתוך אסטרטגיה, חוסר אמפתיה כמעט מוחלט ודפוסים שנובעים מפגיעות ילדות עמוקות. בגדול, לא צריך לנסות לתקן את הסיטואציה איתם אלא להמנע ממנה.

שיפוט אינו משוב

שיפוט אינו משוב. משוב (פידבק) בונה יחסים. שיפוט מקלקל אותם. שיפוט זה לקבוע טוב או רע. שיפוט תוקף ומכניס למגננה. משוב מאפשר למערכת ללמוד. המערכת פועלת, התוצאה מוזנת בחזרה אליה (זה הפידבק) והיא מושפעת ממנה, לומדת מהתוצאה. תנו משוב. תנו לילדים ולאחרים להרגיש ולהבין מה קורה איתכם מתוך ההתנהגות והדיבור שלהם. עם כמה שפחות שיפוט. הם ילמדו.

כשאתם מסרבים, זה מחזק את כל ההסכמות שלכם

כשאתם אומרים "לא", אתם מחזקים את כל ה"כן"ים האחרים שתגידו בהמשך. אנשים יכולים לסמוך עליכם. שאתם אומרים אמת, שאתם שומרים על הגבולות שלכם. שהם יכולים לבקש מה שהם רוצים, ואתם תדעו להתנהל עם זה. יותר מזה, כשאתם שומרים על הגבולות שלכם אתם נרגעים. סומכים על עצמכם. לא צריך להתכווץ עם כל בקשה - אתם תעשו איתה את הדבר הנכון. עוד כמה מילים על זה - בהקלטה.

האם כדאי להתעמק בפגיעות בילדות?

למה כדאי לעבד פגיעות ילדות כלפינו? אולי זה מיותר? הרי אנחנו לא רוצים לבוא בטענות, לכעוס, ובטח שלא נשנה היום את ההורים שלנו. כדאי בכלל? כן, כדאי. בתור ילדים לא קיבלנו את האמת. הואשמנו בצורה שגויה במה שקורה כלפינו, וזה עיוות את תפיסת המציאות שלנו. להגיד היום את האמת על מה שקרה יעורר כעס, נכון, אבל גם ישחרר אותנו. מאוד. ואחרי הכעס הזה תוכל לבוא סליחה אמיתית. יותר מאשר אם ניסינו לסלוח לפני שכעסנו. עוד על זה בהקלטה. בתור הורים היום - אם אתם פוגעים, התנצלו. הגידו מה בדיוק היה שם עבורכם ומה לא היה נכון במה שעשיתם. תמיד. זה אולי לא יבטל את הפגיעה אבל יבטל את ההכחשה ואת עוות תפיסת המציאות שההכחשה יוצרת.

נזקי התמכרות נחשפים רק בגמילה

אין דרך להכיר עד הסוף בנזקים של התמכרות עד שלא מסירים אותה, לפחות לזמן מסוים. במשך כמה ימים לא הצלחתי להשתחרר מפייסבוק ומ-Ynet. נכנסתי לשם שוב ושוב, רותחת מתסכול ומדוכדכת מאיך שהמדינה שלנו מתנהלת, ומעצמי שמבלה שם שעות. רציתי לעבוד על פרויקט חדש, אבל לא הצלחתי להתקדם. בבוקר המחרת סיפרתי על כך לבני, שהציע לחסום את האתרים האלה (מרכיב חשוב - הוידוי לאחרים!). כך עשיתי, בעזרת תוסף לכרום BlockSite. עכשיו בכל פעם שניסיתי להכנס לשם קיבלתי תמונות של סבתות נוזפות בי וכתובות כמו No way, Jose. השינוי במצב רוחי היה מיידי. עדיין לא הצלחתי לעבוד על הפרויקט, אבל עברתי לדברים אחרים שחשובים לי. סידרתי דברים באתר וביומן. פטפטתי עם הילדים. קראתי קצת בספר. בערב צלצלתי לחבר שחשב איתי על הפרויקט, ואח"כ הצלחתי להתקדם. המוח שלי היה צלול, חד ורגוע. ידעתי מה חשוב, ונהניתי ממה שעשיתי. הבנתי כמה היתי מכורה לחדשות מאז הקורונה. החלטתי לא להכנס לשם עד סוף סוכות, ואז אחליט על ההמשך. בשבועיים האלה של הגמילה נחשפו וקרו אצלי תהליכים עמוקים שעוד אמצא דרך לספר עליהם, ולא יכולתי להתעמת איתם כשהמוח שלי היה טבול כל הזמן בתוך ההתמכרות. צמצום כמויות לא מבהיר את הנזקים של ההתמכרות. ממה אתם מתכננים להשתחרר לחלוטין? למשל, לזמן מסוים?

מדוע אנשים לא מקשיבים לנו?

מדוע אנשים לא מקשיבים לנו? גם כשאנחנו רוצים לדבר על משהו שחשוב לנו, ואפילו אם כואב להם משהו והם מתייעצים איתנו. כמה סיבות אפשריות. יותר פירוט - בהקלטה.
  • אנחנו לא מקשיבים להם, וכך לא רלוונטיים אליהם.
  • אנחנו לא מטפלים ביחסים, וכך מה שקורה עכשיו קשור לדברים בעבר שלא דוברו. גרסה אחרת - אנחנו מנסים להגיד הרבה דברים בבת אחת, וזה מציף.
  • אנחנו מזוהים מדי עם התפיסה שלנו, ולכן הדיבור שלנו תוקף אותם ולא מביא בחשבון את התפיסה שלהם.
  • יותר מדי ערך עצמי שלנו מעורב כאן, וכך זה מרגיש כבד וטעון. אנחנו צריכים לעשות עיבוד של הנושא הזה אצלנו.
  • גורם ספציפי שלא מאפשר להם להקשיב כרגע. טיפוסי בוקר/ערב ואנחנו בזמן גרוע. משהו אחר קורה איתם כרגע. הפרעת קשב, והם כרגע בקשב נמוך. מופנמים וצריכים זמן לבד. מוחצנים והם צריכים קודם לומר משהו.
  • רגישות ספציפית שלהם - אולי גדולה. מה שאנחנו אומרים מאיים על משהו עמוק. להכיר בו כמעט בלתי אפשרי. אולי יש סתירה גדולה עם משהו שאדם קרוב אחר אומר להם.
כך או כך, במקום להתווכח, לכעוס או לוותר, שאלו את עצמכם (אולי יחד עם עזרה) - מדוע הם לא מקשיבים לכם? ומה אתם יכולים לעשות לגבי זה?

אין “אנחנו” ו”הם”

כשאנחנו מתחילים לדבר ב"אתה"/"אני", "אנחנו"/"הם", אנחנו יודעים שאנחנו מסתבכים. אין מוצא מהמקום הזה. רק "אנחנו" יכול לייצר פתרונות אמיתיים, מיטיבים. אולי זה קשור גם למילה "מול" שהשתרשה בשנים האחרונות. אנחנו מדברים על ההתנהגות והתקשורת שלנו "מול" אחרים. מה קרה ל"עם אחרים"? כמה מילים של פרופ' יובל שאני מקווה שיחזירו אותנו לראיה שפויה, מחוברת ולטווח ארוך. אני יוצאת לחופשת תשרי. עובדת על שני פרויקטים חדשים, אחד לטווח קצר (אני מקווה) ואחד לטווח קצת יותר ארוך. איתכם אחרי סוכות.

אני עובדת כל הזמן באותה המידה

אמרתי לעצמי הרבה פעמים. אם זה מצליח, מה טוב. אם לא, אני ממשיכה. אסטרטגיה מאוד פשוטה ומרגיעה, ומשחררת אותי מהצורך האובססיבי למדוד כל הזמן. יש אסטרטגיה כזו בהשקעות בשוק ההון. להשקיע כל חודש אותו סכום כסף. אם השוק גבוה, זה יקנה פחות מניות. אם הוא נמוך, זה יקנה יותר. מאוד מרגיע ועוזר להמנע מפחדים וליצור התמדה. בכל תחום שקשה לכם, שאלו את עצמכם האם אתם משקיעים מספיק. בעיקר מספיק זמן עבודה. אם זה יחסים - זמן איכות. אם אתם רוצים להיות בכושר, שאלו את עצמכם אם אתם עושים מספיק אימונים. לא איכות. כמות. אנחנו בכל מקרה לא שולטים יותר מדי לא באיכות ולא בתוצאות. בהשקעה, בהתמדה, אנחנו שולטים. קבעו כללים פשוטים, כמו, אני עובד על הדבר הזה כל יום חצי שעה/שעתיים/6 שעות. ואולי קבעו לעצמכם לכמה זמן אתם לא שואלים שאלות ופשוט מתמידים.

האם אתם אוכלים כמו עוגיפלצת?

זוכרים איך "עוגיפלצת" אוכל עוגיות? בלגן, דרמה, הכל מתפורר ומתפזר ובעצם הוא לא אוכל כלום. בתור ילדה זה מאוד הצחיק אותי, היעילות הנמוכה שלו באכילה. יכול להיות שאתם ככה עם פרויקטים או תחומים מסוימים. כל הזמן דוחים אותם, נרתעים, עייפים, מנסים קצת ועוזבים. רעש, אנרגיה מתבזבזת. אם מסתכלים על זה מהצד זה אפילו מצחיק. אבל זה מגיע מפחד. פחד להתעמת, להכשל, שיצחקו עלינו. שאלו את עצמכם אם אתם מוכנים להתקדם. לרכוש יכולת חדשה. אולי מספיק עם הפירורים ואתם מוכנים לאכול את העוגיה סוף סוף.

אמנות האיבוד

בסרט "עדיין אליס", פרופסורית בת 50 לוקה באלצהיימר ומתחילה לאבד את היכולת המילולית שלה. בהרצאתה האחרונה היא אומרת: I have mastered the art of losing. למדתי את אמנות האיבוד. עם הסגר, עם המשבר, עם הגיל - אנחנו נדרשים לאמנות הזו. ועל זה דה-בוטון אומר: מתישהו כבר לא תורנו, ואנחנו צריכים לעזוב את המסיבה. זה לא עונש, ולא כי עשינו משהו רע. ככה זה עובד. עזבו בחן. יש דברים שיחזרו או שנוכל להחזיר, יש דברים שלגמרי לא. וכאן יש לנו עבודה.

משבר כלכלי הוא כמו גשם

סגר, קורונה ומשבר עולמי הם כמו גשם שיורד. לא כולם נרטבים באותה המידה. חלק נרטבים רק מעט, מתוקף המבנה בו הם נמצאים. אחרים נלכדים בשיטפון. כל אחד צריך לחשוב מה הוא עושה עם זה. איך הוא תופס מחסה, אם אין לו. במשבר הכלכלי של 2009, חבר סיים תואר ראשון ולא מצא עבודה. חזר ללימודים, עבר המשבר ועם עוד תואר - פתח קריירה מעולה. להבדיל מגשם, משבר יכול לקחת כמה שנים. אל תסתכלו רק בטווח הקצר, על עוד שבוע או חודש. זו לא סקאלת הזמן שבה שינויים כאלה מתרחשים. 5 שנים קדימה. איפה אתם רוצים להיות? ומה אתם צריכים לעשות עכשיו לגבי זה?

איך לרמות את עצמנו פחות

אנחנו בסדר עם רמאויות, כל עוד אנחנו יכולים להכחיש אותן לעצמנו. כשהן גלויות, לרוב נעדיף להמנע מהן. דן אריאלי כותב על ניסוי שבו מניחים שישיית בירות במקרר משותף במעונות הסטודנטים. די מהר הבירות נעלמות (= נגנבות). לעומת זאת, חבילת שטרות שתונח שם תאריך ימים הרבה יותר. על בירות נספר לעצמנו סיפורים שזו לא גניבה. על כסף אנחנו לא יכולים להכחיש שגנבנו, ולכן נגנוב פחות. אם אנחנו רוצים לשנות מנהג שלנו, אנחנו צריכים להציב לעצמנו כללים שנדע בוודאות אם אנחנו מקיימים או מפרים. "מהיום אוכל פחות קינוחים" - קל מאוד לרמות את עצמנו. זה כמו הבירות. "אני יוצא להליכה בכל יום זוגי" - זה כמו הכסף. אם נגנוב, לא נוכל להכחיש את זה. אותו דבר עם אחרים. אם אנחנו הופכים את המעשים שלהם לגלויים וברורים זה עוזר. "אל תנזוף בי בבקשה" יעיל יותר מאשר "מה כבר עשיתי?".

איך לשנות בן זוג?

איך לשנות בן זוג?... כולנו קצת רוצים את זה, נכון? כמה נקודות מרכזיות לזכור:
  1. אנשים לא עושים דברים שהינו רוצים שיעשו, או לא משתנים, מסיבות עמוקות. זה לא סתם ו"אם רק היו מקשיבים לנו הכל היה מסתדר".
  2. יש סתירה מהותית בין זוגיות ורומנטיקה לבין יחסי קואצ'ינג. לא כדאי ומזיק לערבב את שני סוגי היחסים האלה. כלומר: לא לעשות קואצ'ינג לבן הזוג כמעט לעולם.
  3. מצד שני, אנחנו צריכים לערוך מו"מ על החלקים של ההתנהגות שלהם שמשפיעים עלינו. לא לאמן, לא לטפל, כן לבנות ביחד חוזה של איך נראים החיים המשותפים.
  4. כדאי ללמוד על טיפוסי אישיות מסוגים שונים. זה יעזור מאוד להבין את הלוגיקה הבסיסית של אנשים סביבנו, ומתוכה התקשורת שלנו תהיה יותר רלוונטית.
  5. חשוב לעשות עיבוד רגשי של מה שלומנו עם פעולותיו וסגנון חייו של השני. הוא מעלה לנו דברים, זורק אותנו אחורה לילדות שלנו. אנחנו שואפים להיות אמפתיים לא מתוך הדחקה אלא כי באמת אנחנו לא קופצים מכל דבר.

מי מזכיר לנו מה המהות שלנו

"לילך ואני מערבבים טחינה. לילך: כשרק נולדתי, ועוד לא חיבקתי אותך, ועוד לא אמרתי לך שאני אוהבת אותך, היית אבא גולמי". מאת גולש בפייסבוק שאישר להשתמש בגאונות של הבת הקטנה שלו. יש דברים שאנחנו גולמיים בהם. זו המהות שלנו, אבל עוד אין לנו מספיק הוכחה. מספיק ביצוע, מספיק תוצאות, מספיק יכולת. יש ערך לביצועים, וכדאי לפתור בעיות שמעכבות אותם, אבל לא לבלבל ביניהם לבין מהות. אנחנו יודעים מי אנחנו. מטפל. מתימטיקאית. אמן. מורה. מנהיגה. שווה להזכיר לעצמנו מה המהות שלנו, ולהיות מוקפים באנשים כמו לילך שמשקפים ומזכירים לנו אותה. מאמר: מתי מתייאשים מהמהות שלנו, ומה שלושת החלקים של הכוון שאנחנו צריכים לוודא שאנחנו משקיעים בהם.

אם עזרה רגשית לא זמינה כרגע

אם אתם נסערים, מוצפים, פגועים, אתם צריכים עזרה רגשית. מצד שני, לא תמיד היא זמינה כרגע. פתרון טוב לטווח קצר - להתמקד בנושא טכני שיקדם אתכם כרגע. בתחום הזה - רצוי, או אפילו בתחום אחר. שאלו את עצמכם שאלה פשוטה: מה יעזור לי? ונסו להזיז הצידה כל תשובה רגשית/רגשנית של "כלום, אני לא מסוגלת לכלום..." ולשאול שוב: מה יעזור לי? מה אני צריכה לעשות עכשיו? זו שאלה שעוזרת גם במצבים שבהם אנשים פונים אליכם והם צריכים יותר עזרה ממה שאתם יכולים להושיט (למשל אם אתם רופאים), כפי שלמדתי מדיוויד סרוואן-שרייבר. הווריאציה שלו: מה עוזר לך? עוד כמה מילים בהקלטה.

פגיעות ואותנטיות יוצרות קרבה

אותנטיות ופגיעות מאפשרות קרבה. פותחות פתח להרגיש את האהבה סביבנו, שנישאת באויר אבל לא תמיד אנחנו סופגים אותה. לדבר על מה שחשוב לנו באמת. על הנושאים האמיתיים. להסכים להסיר קצת את המסיכות. בצורה טבעית גם אחרים יסירו קצת את שלהם, ונהיה יותר קרובים. ננשום קצת יותר פתוח. עוד כמה מילים בהקלטה. בסרטון - עוד שיר אותנטי של אחותי דפנה תדמור, ששרה שירים על דברים שאף אחד לא מדבר עליהם. הפעם על התאהבות בבעל של חברה.

עקרון ההתכנסות לממוצע

עקרון ה"התכנסות לממוצע" - סטטיסטית, דברים לא נשארים במצב קיצוני לאורך זמן. אם הם מעולים, הם יסתבכו קצת (לרוב, רק קצת). אם הם על-הפנים, הם ישתפרו. כך הסביר יוסף לפרעה, בעזרת 7 הפרות השמנות והרזות. קל לנו להשלים עם החלק השני, כי הוא אופטימי, אבל לא נעים להכיר בראשון. אני אוהבת להזכיר לעצמי את שני החלקים. זה עוזר לי לא לתלות את השמחה שלי יותר מדי בפרמטרים חיצוניים - בכסף, בהצלחה של הילדים, בהתנהגות של אחרים. אלו כל הזמן ינועו וישתנו, יעלו וירדו. התפתחות פנימית, עשיה, נתינה, יצירה, הבנה - יציבות ובטוחות יותר, ולא שמתי לב שהן נתונות לכלל ה"התכנסות לממוצע", אלא יכולות לעלות בהתמדה.
הורים צועקים אחד על השני והילד שם ידיים על האוזניים
הורים צועקים אחד על השני והילד שם ידיים על האוזניים

“חשיבה מקבילה” במקום ויכוחים

ויכוחים הם עקרים. אף אחד לא מקשיב לשני לעומק ולא נוצרת הבנה חדשה. מצד שני, אנחנו רוצים לדון בנושאי מחלוקת. מה עושים? משתמשים ב"חשיבה מקבילה". פורשים על השולחן את שתי/כל התפיסות, אחת אחת, לאט לאט, וחוקרים אותן בנפרד. ללא עימות, ללא השוואה - מתוך סקרנות וחקירה. קודם שני הצדדים חוקרים את תפיסה א', אח"כ שניהם עוברים לחקור את תפיסה ב'. אח"כ מסתכלים גם על היחסים ביניהן. כאן נוצרת הקשבה עמוקה. הבנה חדשה ויחסים חדשים. המושג הוא של דה-בונו ולמי שלא קרא, זו המלצה חמה על הספר הוותיק שלו "חשיבה מקבילה".

כל פרויקט הוא קצת כמו שיפוץ

אם היה לכם פרויקט שלקח פי 5 זמן ממה שתכננתם, עלה פי 4, היה כרוך בהרבה טלטלות רגשיות, ועד שהוא הושלם כבר לא ממש היתם צריכים אותו... איך היתם מרגישים? אני מאושרת! האתר החדש שלי באויר. החלק שהכי מרגש מבחינתי - כל הוואטסאפים שלי שם. בדיוק שנתיים של משלוח כמעט יומיומי, שעד עכשיו לא היה נגיש - יוצא לאור. הכל זמין לחיפושים ונגיש. האתר לא חף מתקלות עדיין, אבל אני מקווה שתהנו ממנו בכל זאת. כשהוא עלה לאויר, לפני שבועיים, לא שמחתי. כעסתי על עצמי שזה היה מיותר כי היומן שלי גם ככה מלא. נכנסתי להלם כשהיתי כנה עם עצמי עד הסוף כמה זה עלה ועולה. עזר לי כשאמא שלי התפוצצה מצחוק כשצלצלתי אליה. תוך כמה ימים עבר לי ועכשיו אני מתרגשת לתת לחומרים שלי לטייל בעולם עוד קצת. כל פרויקט מספק שפע הזדמנויות לסלוח לעצמנו על טעויות, הדגמות לכך שמה שקרה בפועל הוא רק אחת הדוגמאות לכל מה שיכול היה לקרות, והזמנה לשמוח עם מה שיש עכשיו.

כשהמוח טס במכונת זמן

כל חיכוך ביחסים זורק את כולנו לאותו המקום: לילדות. הגוף שלנו נמצא בהווה, אבל המוח שלנו טס במכונת זמן למקום ולזמן אחר. אנחנו נכנסים לויכוחים מושחזים שמנתחים בצורה מחוכמת את הפגמים האישיותיים או ההתנהגותיים של בני זוגנו, אבל הכאב לא נובע משם. זה לא משנה מה בדיוק הוא עשה ואמר, השאלה היא לאן נזרקנו. היתי ילדה טובה ואתה לא שמת לב. הבטחת ולא קיימת. לא הקשבת לי. כעסת כשאני שמחתי. כל סיטואציה מורכבת מעלה דברים כאלה. פשוטים, פשטניים, במילים של גיל 6 מקסימום. זה מה שקורה איתנו באמת. מה עושים? מקשיבים לרגשות אחד של השני. לאט, בסבלנות, בלי להכנס מדי לפרטים של מה שקרה עכשיו, זה לא קשור להווה. רק לראות לאן טסנו אחורה. כל הקשבה כזו אחד לרגשות של השני מרפאת קצת עוד אחד מהפצעים שלנו. לאט לאט אנחנו הופכים לאנשים שמחים יותר ופחות קופצים מכל שטות. ועדיין, זה יקרה מדי פעם.

הדחיפה קדימה מתוך טראומה

"רואים שאת ממשפחה של ניצולי שואה", אמרה לי פעם חברה טובה, לפני שנים רבות. "באמת? איך?" לא הבנתי והיא לא בדיוק ידעה להסביר. "משהו עם החתירה הבלתי נלאית שלך קדימה. זה כאילו שאין לך שום ברירה. זה מבוסס על טראומה עמוקה". אחותי היוצרת מיטיבה לנסח ולהלחין את ההשפעה הזו של ההסטוריה המשפחתית שלנו. שהיא גם ההסטוריה החברתית של כולנו, בגוונים אלו ואחרים.

ללמוד לייצר תוצרים גרועים

5 תוצרים גרועים עדיפים על תוצר אחד טוב לפגישה הבאה שלנו, אמרתי לשתי נשים שונות שנמצאות בשלבים הראשונים של עסק. אל תעשי דוקטורט משום דבר. זה המעצור הכי גדול שלך. גשי לכל הנושאים האלה שלך ותתחילי. את הפרטים את לא יכולה לדעת מראש, המציאות תצטרך ללמד אותך. אבל היא לא תוכל ללמד אותך אם תנסי ללמוד הכל מושלם מההתחלה ולא תפעלי, או תפעלי לאט ומעט מדי. ומה איתכם? איפה אתם נעצרים בפרפקציוניזם, מגנים על עצמכם ועל האגו בתירוץ של למידה ותכנון אינסופיים?
כל הפוסטים בבלוג נטענו