אביחי – פריצת דרך בקריירה עם ADHD

בסופו של דבר, אנחנו רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. הסיפור שלי, ביום בו התקשרתי אל סאלי כדי לבדוק אם היא תוכל לעזור לי, היה משהו כזה:

אני על סף פיטורים שניים ברציפות ממקום עבודה. הפעם זה החזיק פחות משנה. כן, אני חכם וכל זה, ומבין, לא פעם מבין טוב ממי שמנהל אותי, אבל זה לא עובד, אני לא מצליח להבין מה באמת חשוב, או לא רוצה להבין, ובסוף אני לא מספק את הסחורה, צובר מרירות ונכנס למערבולת שאין ולא יכול להיות לה סוף אחר מלבד היפרדות.

פעם, כשהייתי צעיר ובלי ילדים, בחרתי את העבודות שלי, הקמתי דברים, והלכתי כשהתחשק לי. מאז הילדים, אני עובד במה שיש והם אלה שאומרים לי ללכת כשמתחשק להם. אני צריך להבין את מעגל האימה הזו, לשבור אותו, אבל אני לא יודע איך.

פיטורים משפילים

הפיטורים שעמדו על הפרק הפעם היו משפילים במיוחד. הרגשתי שמי שמפטר הוא, במקרה הטוב, אדם חלש ואיש מקצוע בינוני. עם שלושה ילדים, ראיתי איך טביעתה של הספינה המקצועית שלי תטביע גם את הספינה הכלכלית של המשפחה שלי. רדוף חלומות מאיימים, עשיתי את המיטב כדי לצוף, ושלחתי מייל לסאלי, שהציעה שנדבר.

את השיחה לקחתי ברחוב שליד העבודה, וסאלי הקשיבה ושאלה מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. אמרתי שקודם כל אני רוצה להילחם על מקום העבודה שלי. היא אמרה שמעולה, ובוא נעשה ככה וככה. מה שכן, היא אמרה במה שהפך להיות אחד המשפטים המשמעותיים בחיי,

הסיפור שלך נשמע לי כמו הפרעת קשב. תנסה לקדם איבחון דרך קופת חולים. תנסה גם לקבל ריטלין בינתיים מרופא המשפחה. לפעמים הם מסכימים.

המאבק על מקום העבודה נדון לכישלון, אבל בליווי של סאלי, דווקא מתוך תהליך השימוע יצאתי מחוזק, יודע איפה התחילה האחריות שלי, ואיפה היא הסתיימה. התמקדנו בחיפוש עבודה. במקביל, התחלתי תהליך של אבחון. שלוש פגישות, בבית לווינשטיין. בדקתי באינטרנט מה הסימפטומים של הפרעת קשב. הם נראו מוכרים. שלחתי אותם לאשתי, שאלתי אותה אם זה אני. היא אמרה שכן, זה נשמע כמוני, אבל נשמע גם כמו עוד הרבה אנשים. היא לא בטוחה.

סאלי המליצה על אבחון להפרעת קשב

חיפוש העבודה התקדם. גייסתי כוחות ושלחתי קורות חיים. היו כמה תגובות, והלכתי לכמה ראיונות. בינתיים הלכתי לאבחון הראשון (רק מבחן קוגנטיבי קצר) ואז לשני. בשני פוגשים פסיכיאטר. דיברנו, והאיש המבוגר הזה, שפגש אותי רק הרגע, אמר עלי דברים שלא אמור היה לדעת, אבל לגמרי ידע. בסוף השיחה הקצרה שלנו הוא נתן לי כדור של ריטלין. מינון מינימלי, 10 מ״ג. בעוד שעה תחזור לעשות את המבחן מהפעם הבאה. ישבתי בקפיטריה של בית לווינשטיין, תוהה, כמו בפעם הראשונה שעישנתי מריחואנה, אם כבר עלה לי.

המבחן התחיל. מה שבפעם הקודמת היה מאבק מנטלי, היה הפעם קליל להפליא. לא ברחתי הצידה. נשארתי על. זה היה משוגע, אבל הטירוף האמיתי התחיל כשהתחלתי לנסוע מרעננה לרמת גן, לאסוף את הבת שלי מהגן. ווייז אמר שאני אגיע חמש דקות לפני שהגן נסגר. משהו היה שונה. הבטתי שוב במספר הזה, ואז אל הכביש, והבנתי מה שונה. החרדה, זו שליוותה אותי כמעט כל יום, תקופה ארוכה כל כך שאני לא יכול להצביע על ההתחלה שלה, פשוט לא היתה שם. במקום להציץ בטלפון בכל דקה, פשוט נהגתי. עשר דקות לפני, אמרתי לעצמי, אם אני אראה שאני לא מספיק, אבקש עזרה מהורה אחר. הכל בסדר. הכל בשקט.

יחסים אחרים עם הילדה

אחר הצהריים ההוא עם הילדות שלי היה מהפכני. הצלחתי להיות בכל רגע בתוך הדבר שאני עושה, בלי להחזיק במקביל את האימה מכל הדברים שאצטרך לעשות מתישהו, ושאני לא זוכר כרגע. הקראתי להן סיפורים מתוך עניין אמיתי בהן ובטקסט שאני קורא. לא התפרצתי על אף אחד. כזה שאני רוצה להיות, אמרתי לעצמי.

בבוקר הבא, הקריאה שלי השתנתה. לא חיפשתי סימפטומים של הפרעת קשב כדי להשוות לעצמי. ידעתי כבר מה אני, מה יש לי, והתחלתי לקרוא על זה. קראתי את ״הפרעת קשב במבוגרים״ בויקיפדיה, ומצאתי את עצמי קורא את סיפור חיי, ומשכתב אותו תוך כדי קריאה. כן, זה היה שם כל הזמן. לא עזבתי את האוניברסיטה בגלל שלא היה לי שם טוב, או בגלל הצעת העבודה המרגשת שקיבלתי, או כי לא הצלחתי להתגבר על העצלנות הטבעית שלי, שטופחה בשנים בהן היה לי קל מדי בלימודים ביסודי ובתיכון. לא, לא עצלות, אלא משבר מתועד של בעלי הפרעת קשב, שפתאום נאלצים לארגן לעצמם מרחב למידה, ובהיעדר רשת תמיכה ראויה, לרוב לא מצליחים. ההתפטרויות, הפיטורים, היצירתיות, היזמות, הקושי מול סמכות, היכולת להניע. כל החטאים והנכסים שלי, שדים שנלחמתי בהם ומלאכים שקידשתי, הפכו לסימפטומים, לא עוד חלק ממני. התחלתי לכתוב את הסיפור שלי מחדש.

לבנות את הסיפור שלי מחדש

העבודה לא נגמרה כאן, כמובן. עכשיו שסיפרנו את הסיפור לאחור, צריך היה לבנות את הסיפור שייכתב מעכשיו והלאה. העבודה הרציפה עם סאלי, בתקופה הקשה להפליא של חיפוש עבודה, עזרה לי לבנות מחדש את הסיפור, ואיתו לבנות מחדש את עצמי. הליווי הצמוד והתחושה שיש מי ששומעת, שמכווינה, שלא שופטת אבל כן מאירה, שימשו לי קביים כשלמדתי שוב ללכת. ההתמקדות עזרה להבין בזמן אמת מה עובר עלי, כדי שאוכל להתקדם, בלי לוותר לעצמי ובלי לוותר על עצמי. קווי המתאר ששירטטה, ביחד עם הריטלין שנכנס לחיי, עזרו לי להתקבל לעבודה טובה, ולהתחיל שם טוב. סאלי עזרה לי לזהות את הדפוסים הישנים שצצו, להבין את הצרכים שבאו למלא, ולהכיר באמת המשמחת שלא היה בהם עוד צורך. גם הקורונה שהגיעה תוך כדי, וגם מקום עבודה מטורלל מעט בפני עצמו, לא היוו עוד מכשול אמיתי להצלחה שלי.

סאלי ואני החלטנו שכרגע לפחות, אני יכול להמשיך לצעוד לבד. סאלי חשבה שזה יהיה רעיון טוב לכתוב את סיכום של העבודה המשותפת שלי. אמרתי שאכתוב, אבל עברה מאז חצי שנה.

שקט בתוך סערת רעיונות

מה קרה בחצי השנה הזו? עוד גדילה ועוד התחזקות, ועוד ביטחון. ואז נגמרה גם הקורונה (ככה חשבנו!) והתפנה מקום. ניצלתי את המקום הזה כדי להקשיב טוב יותר. כשאין חרב מעל הצוואר, מה אני רוצה באמת? מה שהופיע היתה סערת הרעיונות המוכרת. רעיונות קפצו בזה אחר זה, תוכניות נהגו, אבל הפעם אני הייתי אחר. לא נזקקתי לרעיונות האלה כדי לפצות על החרדות, על הגירעון הביצועי בחיי היום יום. לכן לא דחפתי את הרעיונות האלה, אלא רק הלכתי איתם, בלי מאניה ובלי חרדה. בדקתי אותם מול אנשים, גיליתי את המורכבות שלהם, ומול המורכבות גם גיליתי שלא, זה לא הדבר שאני רוצה לפצח. זה לא שלי. עד שבא האחד שמסרב להיכנע. הרעיון שלי. הדבר שאני רוצה לעשות. הדבר (הקשה, המורכב בטירוף, המסובך והמאתגר) שמביא לי שקט.

מתוך השקט הזה יכולתי לכתוב סוף סוף את הסחרחרה של השנתיים האחרונות. מתוך השקט הזה, שמביא אל המקומות הטובים שהכרתי מפעם את מי שהפכתי להיות, אני יכול להסתכל, להבין מה באמת עברתי כאן, לספר סיפור שיש לו התחלה, אמצע, וסוף (שהוא כולו התחלה).

תודה סאלי, על הסיפור הזה.

נ.ב. היום אני מנהל פרויקטים מוערך

שנתיים אח"כ, אני מנהל פרויקטים עם צוות מכובד, בחברה מצוינת, בתנאים ובשכר מעולים. אני כאן כבר שנה. מרגיש טוב. עובד הרבה אבל לא יותר מדי. התפקיד שלי משמעותי ואני זוכה להערכה.