אני כותבת לך חצי שנה אחרי השיחה האחרונה שלנו. עודדת אותי שדברים טובים קורים בדוקטורט, ומאז זה התחיל לרוץ. זה רץ כרגע בלי הכרה. פשוט זורם מהשרוול, מינימום 2000 מילים, ויש ימים שזה מגיע ל-5000. אחרי ספקות של שנים, יוצאת לי עבודה יפהפיה. אפילו אם זה לא היה לדוקטורט, אני מרגישה תרומה עצומה של המחקר שלי לחשיבה ההיסטורית בת זמנינו.
חוץ מזה, אני מצליחה גם לשחות, (אין פעם שאני לא חושבת עליך בבריכה) וגם לרכב על אופניים, ולא תאמיני, אפילו התחלתי ללכת ברגל לסופרמרקט. בחזור אני קוראת לבן זוגי שיסיע אותי. אין יום בלי פעילות גופנית ואני פשוט לא מאמינה כמה זה מרענן וממקד.
שינית לי את החיים, סאלי. אני יכולה לשים את עצמי במרכז בלי לזנוח את היותי עוגן לאחרים, אני אוכלת בריא (הורדתי הרבה מכמות הלחם), רזיתי עשרה קילו כי לקחתי את עצמי בידיים, נהנית מספורט, והכי מופלא, כמעט לא סובלת מהפרעת הקשב שהיתה לי. כל אלה נושאים שעבדנו עליהם בשיחות וגם דרך הקורסים הדיגיטליים שלך. יש עוד דברים: מתחברת לצד החקלאי שלי שתמיד התכחשתי לו וייצג בעיניי כפייה וסבל.
אני מסתכלת על עצמי ואומרת, זכית להינשא על ידיה של סאלי. את העקבות בחול כשאינני יכולה לשאת את עצמי לבדי. תודה!
