אני מנסה להעריך את מה שקיבלתי מהאימון עם סאלי, ואני רואה שם חוויות ספציפיות שהשאירו בי רושם שאפשר לחזור אליו בעת הצורך, ואני רואה שם גם כלי עבודה כלליים שנגזרים מעצם התהליך.
ברמת כלי העבודה אני רואה בעיקר את הערך של עצירה והתבוננות במה שאני עושה, ואת הערך של הצבת מטרות גם על בסיס יומיומי, וגם על בסיס שבועי. אני חושבת שלמדתי מזה, שמוטב לא להציב מטרות רחוקות טווח, אלא להתמקד בכאן ועכשיו. הרחוק תמיד נראה גדול ומאיים, גם אם הוא טומן בתוכו הישגים מרשימים. הקרוב נראה הרבה יותר בר השגה.
בזרימה יש משהו מתעתע
אני לא נותנת לעצמי היום, לבד ממקרים חריגים, פשוט לזרום. זו תמיד היתה מילה מגונה בעיניי, ועכשיו היא הפכה להיות משהו שאני רואה ממש כגורם מכשיל. בזרימה יש משהו מתעתע. היא מילה שגזורה מתוך השדה של התקדמות ותנועה, אבל לפעמים היא מייצרת את ההפך הגמור. את חוסר תשומת הלב לעמידה במקום, או לבחירות שמובילות למחוזות שיכולים להיות רחוקים מאוד מהמטרות שלנו. אם הצבתי מטרה שחשוב לי להשיג, אז להגיע למקום אחר יכול להוות בעיה רצינית. זה עולה בעיקר כאשר יש בעיה של זמן. הרתיעה שלי מזרימה, והרצון שלי להתמקד בהשגת מטרות, יכולים להיות שונים ממטרה למטרה. למשל, בכל הנוגע לכתיבת הדוקטורט, יש לי לחץ של זמן. להגיע למחוזות אחרים (כמו למשל למצוא את עצמי כותבת מאמר במקום את הדוקטורט וכו') יכול להיות ממש בעייתי, ולהוות סוג של בריחה. בכל הנוגע לאוכל וליוגה, הזרימה היא פשוט דרך אחרת לקחת בקלות את ההתעלמות שלי מהמטרה שהצבתי.
עובדת על התזה מספר שעות מדי יום
בקיצור, למדתי להתמקד במה שאני עושה, ולהציב סדר עדיפויות. בכל הנוגע ליוגה, זה היה בולט מאוד. מה שנמצא גבוה בסדר העדיפויות, מקבל באמת עדיפות, ומתבצע. למדתי להוריד בסדר העדיפויות דברים שמציקים לי, כמו סדר וניקיון, ומטלות שקשורות לבית. הן גזלו לי הרבה זמן, ותמיד באו על חשבון דברים שאני באמת רואה כחשובים יותר. אני מתרגלת יוגה מדי יום עכשיו.
פחות צועקת על הילדים
ברמת החוויות, לקחתי איתי שתיים מיוחדות. הראשונה עולה משני תרגולי "התמקדות" שעשינו בצורה מעמיקה. למדתי משהו על הכעס שלי, ועל הצרכים שלי, וזה כיווץ לי מאוד את הצורך לכעוס. תרגול נוסף הבהיר לי את הקשר שבין כאבי גרון לצעקות על הילדים, וזה הוציא לי את החשק לצעוק. אני ממש נוהגת בזה זהירות רבה יותר מאז, ומזהה את הכאב הזה עוד לפני שהוא מגיע. קיבלתי זווית מיוחדת על החיבור בין הגוף שלי להתנהגות ולרגשות שלי, וזה מועיל מאוד.
השנייה קשורה לתרגילי הרווח והפסד שעשינו. גם הלמידה אודות הקשר בין תסכול בתחום אחד להוצאת כעסים על הילדים, וגם הקשר בין מעשים שיש בהם בושה ואשמה, לבין היכולת להימנע מהם ולו על הרקע הזה בלבד. למדתי שיש דברים שלא ראיתי את המחיר שלהם, וכאשר הוא היה נוכח, הוא בהחלט נראה לי גבוה מדי לשלם. ממש חשיבה כלכלית…
התנעה ותחושת מסוגלות
כשאני מסכמת את זה אני רואה את האימון בעיקר כעצירה כללית. להפסיק לעשות את מה שעשיתי תמיד, ולתת הזדמנות לדרך אחרת, ולו בשביל לראות שהיא אפשרית, ולאלץ את עצמי לסטות מהכיוון הכללי. זה התניע את הכל בכיוון חיובי, והראה לי בעיקר שאני מסוגלת. קשה לי להעריך מה יישאר לי מזה אם יעבור זמן, אבל תחושת המסוגלות היא העיקר. בטח עוד תהיינה תקופות טובות יותר או פחות, אבל החוויה נצרבת ומאפשרת היזכרות.
תודה לך מעומק הלב על הזמן, המאמץ, האכפתיות והגמישות. היתה חוויה מצוינת.
השלמתי את החלק הגדול והמשמעותי של העבודה.
נ.ב. לאחר מספר חודשים סיימה את הדוקטורט