התחלתי אימון אישי עם סאלי תדמור כאשר הייתי מאוד מיואשת מהנישואין שלי. מחשבות על פרידה היו מסתובבות בראשי פה ושם, וכאשר לא חשבתי על פרידה, זה היה בעיקר מתוך פחד. מאוד הפחיד אותי לעשות טעות, להיות לבד ושיהיה לי קשה. היה לי המון כעס צבור, ולא הרגשתי שאני יכולה לומר לבעלי את מה שאני רוצה. לא משנה כמה יפה ניסיתי לנסח את טענותי, מה שאמרתי תמיד הכעיס ופגע, ואני הרבה פעמים פשוט שתקתי. שתקתי ושתקתי, עד שלא יכולתי לשתוק יותר, והתפוצצתי, ורבנו נורא, וגם אז נשארתי עם הרבה בבטן, ששוב שמרתי. לא תמונה מאוד יפה של נישואין, אם כי, תמיד ידעתי שיש גם דברים יפים בקשר שלנו. יש דברים יפים, אבל הקשיים מאוד גדולים, ומייאשים אותי. סופי השבוע היו קשים במיוחד. היתי מגיעה אליהם עייפה משבוע שלם עם הילדים, רוצה מנוחה, ולא מקבלת אותה, ומתפרצת, והינו רבים. החלטתי לנסות את ה"התמקדות" עם סאלי תדמור.
הסקייפ הפתיע
מכיון שאנחנו גרות רחוק, אבל מאוד רציתי לעבוד עם סאלי, החלטתי לנסות את השיחות דרך הסקייפ. לא ידעתי איך זה יעבוד, אבל הסתבר שזה היה ממש טבעי בשבילי. היה בזה משהו טוב – האימון וההתמקדות, והשיחות שלנו, מגיעות לתוך הסלון שלי. רק החיבוק היה קצת חסר לי, אז לפעמים נפגשנו והשלמנו את זה.
התחלנו לעבוד, ועבדנו במשך 23 פגישות, בחלק מהזמן – פעמיים בשבוע. לא תמיד ידעתי מה החוט המוביל של התהליך. אבל מכל פגישה כזו כמעט, יצאתי רגועה יותר, בהירה יותר לגבי מה שאני רוצה, ועוד חתיכה של עצמי התבהרה לי. איזשהו כעס, איזה פחד, איזה רצון. כמו פאזל גדול, שבכל פעם ניקינו את האבק מחתיכה אחרת שלו, והתמונה הלכה והתגלתה. תמונה יפה יותר ממה שזכרתי.
מפלס הרגשות הסוערים ירד
הכעסים שלי, הפחדים, ההתלבטויות, כולם קיבלו מקום, ביטוי, יחס אוהב ומקבל מסאלי, וגם ממני שלמדתי לאט לאט לעשות זאת – להסתכל בעיניים, לקבל, להכיר ואפילו לחבב את הרגשות הקשים שלי. ואז המפלס של הרגשות הללו התחיל לרדת. הם עדיין שם ברובם – אבל בעוצמה הרבה יותר נמוכה. פחות מציפים. פחות משתלטים עלי. פחות יוצאים ברגעים לא מתאימים. יש לנו עוד המון עבודה לעשות, אבל בערך באמצע העבודה שלי עם סאלי, התחלתי להרגיש שכבר יש על מה לדבר. שהקשר הזה יכול להשתנות.
הרבה פעמים בכיתי כשתרגלנו התמקדות, וזה היה בכי שהיה אגור בפנים הרבה זמן. בכי שחיכה למישהו שיקשיב באמת, ויגיד שכל זה בסדר, שכל הרגשות האלה בסדר. בכי משחרר. מאוד אהבתי את זה כי זה הביא הקלה מאד גדולה – לבכות תוך כדי קבלת תמיכה מסאלי.
התקשורת הלכה והשתפרה
התקשורת של בעלי ושלי הלכה והשתפרה. לא כי דיברנו עם סאלי ישירות על התקשורת, אלא מתוך העבודה הרגשית שעשיתי. פתאום קרה מה שלא קרה שנים: מריבה קצרה, לא חריפה כל כך, שבה שנינו הצלחנו לבטא את עצמנו, ואח"כ הרגשנו הרבה יותר טוב. מריבה מחזקת. זה היה שינוי משמעותי לעומת המריבות הנוראיות שהיו מדכאות אותי לזמן רב. והיו לנו הרבה מריבות חיוביות כאלה. זה הפך לדפוס שהחליף את הדפוס הגרוע הקודם. היו גם מקרים של שיחות טובות, משמעותיות, אפילו בנושאים שנויים במחלוקת – שלא הגיעו למריבה בכלל. והתחילו להיות לנו יותר שיחות של שיתוף מתוך מודעות לעצמי. גם בעלי כאילו התחיל להיות יותר מודע ולבטא את רגשותיו אחרת, בצורה שיותר קל לי להקשיב לו.
ראיתי כמה אני פוחדת מהתגובות של בעלי, מחוסר הסכמה, מויכוח. עבדנו עם הפחד הזה, ואז התחלתי לבוא במגע עם החלק שלי שהיה פעם יותר אסרטיבי, יותר נוכח, שזנחתי עם השנים, ועכשיו גיליתי אותו שוב. התחלתי להיות מסוגלת לבקש את מה שאני צריכה ורוצה, יותר. התחלנו שוב להקפיד, כמו שעשינו פעם וזנחנו מאז הילד השני, על זמנים שיהיו פנויים רק בשבילי. למשל, הלכתי מספר פעמים ביום שישי בערב לבילוי לבד – עיסוי, או הליכה בחוץ, או נפגשתי עם חברה, ובעלי הציע בנדיבות, שאחזור מתי שאני רוצה. זה עזר מאוד. והתחלנו גם להקפיד יותר על בילוי משותף רק של שנינו, שכמובן קירב בינינו וחיזק את הזוגיות.
התחלתי להיות יכולה להסביר את עצמי
התחלתי להצליח להסביר את עצמי בהצלחה, בלי לריב – איזה הישג בשבילי! לפעמים נתקלתי בחוסר הבנה או ויכוח – ולא איבדתי את השלווה שלי, והמשכתי בעקביות להסביר את מה שרציתי להסביר – ובהצלחה. ללא כעס. וזכיתי להבנה. עוד ועוד נושאים התחילו להתבהר בינינו. בעלי ציין את השינוי החיובי שלי בערך באמצע העבודה שלנו. הוא ראה שאני שונה. פחות כועסת, למשל, כאשר הוא עובד עד מאוחר. מקבלת אותו יותר.
יותר יוזמת בסקס
נושא הסקס זז קדימה גם הוא. כאשר היה בי הרבה פחות כעס, והיתה בינינו יותר ויותר תקשורת חיובית, הסקס חזר להיות יותר כיף. לפעמים הדלקנו נרות. פתאום גם נפתחו נושאים לתקשורת שלא היו פתוחים, בנושא הזה. למשל גיליתי איזה פחד ישן שהיה לו, שלא ידעתי בכלל שעדיין קיים. ברגע שדיברנו על זה, זה כבר היה יותר טוב. היה גם איזה עניין ישן מאוד, שהוא זכר עדיין, שכבר לא היה רלוונטי, ודיברנו על זה, וזה היה משחרר. התחלנו לצאת מהשגרה יותר. הרגשתי יותר יוזמת, מדברת, חופשיה, תחושה טובה.
גיליתי בתרגולים שלנו נושאים שלא היתי מודעת אליהם בכלל. אחרי כמה שנים של טיפול פסיכולוגי, מספר סדנאות קבוצתיות טובות שהשתתפתי בהם, ועבודה בטכניקות אחרות – הופעתי שעדיין יש לי הפתעות. למשל, גיליתי את העוצמה של המחשבות השיפוטיות שלי – על עצמי. עד כמה הן חוסמות אותי מלהרגיש את מה שיש, ואת מה שאני רוצה. בעבר לא הבחנתי עד כמה זה חזק, הביקורת העצמית הזו.
נגעתי בנושאים קשים והרגשתי יותר טוב
היו נושאים שפחדתי מאוד לגעת בהם. חשבתי שאתפרק אם אגע ישירות בשאלה, האם אני רוצה להפרד מבעלי? אבל בהתמקדות אני מכוונת את הקצב, אני מעלה את הנושאים, וסאלי רק מלווה אותי. וכאשר הגעתי לנושא הזה בעצמי, זה היה בסדר גמור בשבילי לגעת בו, כואב אבל בסדר, ויצאתי בתחושה טובה מאוד מהתרגול הזה. תחושה של הקלה, על פצע שמתחיל לקבל תשומת לב וריפוי. באופן פרדוקסלי, כאשר נגענו בדברים הגרועים ביותר, הרגשתי אח"כ טוב מאוד. נכנסתי לדברים, ועברתי דרכם. דברים התפתחו.
היו לי עוד תובנות, שרכשתי בעבר ושכחתי, ועכשיו חזרו אלי עם הרבה משמעות. הבחנתי בכך שאני רוצה המון מבעלי, המון הבנה, ואמפטיה. ואני פחות חושבת על מה שאני נותנת לו. התחלתי לחשוב יותר עליו בתמונה הזו.
תרגול על רגשות של גועל
יש תרגולים שאני זוכרת במיוחד, הנה שניים מהם. פעם היתי חולה, והיתה לי בחילה. סאלי הציעה שלא נבטל את השיחה שלנו, והתחלתי לעבוד עם תחושת הבחילה הזו, ופתאום עלתה לי איזו תחושת גועל שיש לי כאשר כאשר אנשים קרובים אלי משמיעים קולות מסוימים. זה היה מדהים, גועל עמוק כזה שקשור לאנשים האהובים עלי ביותר. סיימתי את הפגישה הזו עם איזו קלות כלפי הקולות הללו, שתמיד הגעילו אותי. משהו התרומם שם, הוקל, משהו עמוק מאוד.
זכרון ילדות שקשור לקושי בהחלטות
פעם אחרת הקדשנו זמן לאיזה זכרון ילדות שעלה לי, כאשר הרגשתי את הפחד שלי מהחלטות. נזכרתי בפעם שבה בניתי מבנה צעצוע כלשהו, ואז פירקתי אותו. מאוד מאוד הצטערתי אחרי שפירקתי אותו, ובכיתי, והרגשתי שעשיתי טעות. כעסו עלי שאני בוכה על שטויות, ולי נשאר טעם חזק בפה של "אסור לעשות טעויות, צריך מאוד להזהר". אחרי הפגישה הזו, התחושה הזו נהיתה קלה יותר, התחושה שאסור לטעות. והפחד האדיר לעשות טעות לגבי הנישואין שלי, התרופף.
שקט ושלווה אמיתיים
התחילו להיות לי הרבה יותר זמנים של שקט ושלווה, אמיתיים. לא רק תחושות סוערות ובריחה מהן למחשב ולטלויזיה, אלא שקט אמיתי, תחושה שדברים מתקדמים. העבודה שלנו השפיעה גם על הקשר שלי עם הילדים. התחלתי להיות יותר אמפטית אליהם, לבכי שלהם, לרצונות שלהם. לפעמים ביום שאחרי התרגול שלנו, היתי עוד מרגישה את המקום השקט הזה בתוכי, המקום שמצאתי בהתמקדות. כאילו שמצאתי את המרכז שלי. הרגשתי יותר קבלה כלפי כולם. כלפי עצמי, כלפי בעלי, כלפי הילדים.
נושאים נוספים שהושפעו
היו עוד נושאים שהושפעו. חידשתי קשר עם חברה שלא היינו בקשר זמן רב, והיה כיף. תוך כדי העבודה שלנו גם התלבטתי בנושא העיסוק, ובסוף מצאתי עבודה טובה, מה שהוא בהחלט שינוי חיובי בחיי. חלק מקצועי שלי ששכחתי, והנה הוא עדיין קיים ומתפקד היטב, ומביא לי כסף וסיפוק. בכל התקופה הזו האימון חיזק אותי גם להמשיך ולתרגל ספורט, שזה משהו שאני אוהבת מאוד אבל לא תמיד קל לי להתמיד בו.
היו עוד אירועים מרגשים. ההתמקדות חילחלה עוד ועוד לתוך היומיום שלי. שוב עלה נושא שהטריד אותי מאוד, אבל הפעם הצלחתי להתאפק לזמן שיחה טוב. זמן בו יצאנו לבד להליכה בערב, ויכולנו לשוחח. היה רגע בשיחה שבו כמעט התפוצצתי, והצלחתי לזכור הנחיה של סאלי למצב הזה. תוך שניות זה עזר, ועברתי את הגל הקשה ביותר של הרגש, בהצלחה. היתי בשוק מזה שזה עבד. בבת אחת היתי במצב טוב הרבה יותר. דיברתי, אבל בצורה של שיתוף, לא של האשמה. מה שבעלי תמיד רצה, שאדבר איתו בלי להאשים – עכשיו יכולתי לעשות זאת. באמת באמת לא האשמתי אותו, זה לא שהסתרתי את ההאשמה. פתאום יכולתי לשתף ולהקשיב, גם כאשר אני מרגישה רע. זה היה הישג ותפיסה חדשה לגמרי בשבילי.
היה אירוע אחר שבו הרשתי מיואשת מאוד, ולא הצלחתי להרדם. ושוב, הצלחתי להתמקד בעצמי. פחות הרגשתי שהיאוש הוא אני. יש אני ויש יאוש, והצלחתי להקשיב לו. זה עבר הרבה יותר מהר מאשר בעבר, והצלחתי להרדם.
השיחות עם בעלי הפכו למקור כוח
השיחות עם בעלי הפכו להיות לפעמים למקור כוח עבורי. היו שיחות איתו שמאוד עזרו לי, הרגיעו אותי. במקום שהן יהיו מקור למתח, הן התחילו להיות גורם חיובי בחיי. התחילו לקרות אירועים חיוביים, רומנטיים, שחיזקו אותי מאוד, חיזקו בי את התקווה בקשר הזה. פעם בעלי קם איתי באמצע הלילה, ויחד תיקנו איזה תיקון קטן בבית, משהו שרציתי המון המון זמן שיעשה. זה היה כל כך לא צפוי וכל כך רומנטי בעיניי.
עמדנו במבחנים לא קלים. הגענו למצבים שבעבר היו מתכון בטוח לפיצוץ – למשל, כאשר שנינו עייפים ועצבניים באותו הזמן. ואפילו שם, לא הוצאנו את הכעס אחד על השני. שמנו לב מה קורה איתנו, והצלחנו להפריד את מה שקורה עם כל אחד מאיתנו. הצלחנו לדבר, שיחה מצוינת. סאלי אומרת שהעבודה שלנו מחלחלת גם לבעלי. זה היה אירוע מדהים.
מאזן הכוחות בינינו השתנה
קרה עוד דבר מעניין. ככל שהתחזקתי, נרגעתי, ויכולתי יותר להקשיב לבעלי, היתה לי תחושה ש"מאזן הטירוף" שלנו משתנה. אם תמיד אני נחשבתי בקשר שלנו ל"בעייתית", עכשיו פתאום אני רגועה יותר, ופתאום יוצאים ממנו כל מיני חלקים סוערים. זה כאילו שפתאום היה לזה מקום. זה לא היה נעים לי, אבל הרגשתי שזה טוב. נמאס לי להיות הבעייתית מבין שנינו. אפילו בעלי כבר החל להבין, שגם לו יש כאן עבודה לעשות. הוא רוצה ללכת לטיפול זוגי, שזה מצוין מבחינתי. אני רוצה שגם הוא יעבוד על הנושאים שמטרידים אותו, ולא רק אני.
אז פה סיימנו. התקשורת שלנו השתנתה פלאים, אני הרבה יותר מקבלת, פחות מתפרצת, ויש הרבה יותר תקשורת חיובית. יותר רואה ומכירה את עצמי ואותו. יש לנו עדיין הרבה עבודה על הקשר שלנו, אבל עכשיו אני אופטימית הרבה יותר. רואה את הצדדים החיוביים הרבים. עכשיו יש לנו מוטיבציה לטיפול זוגי.
תודה לך סאלי
סאלי – אני מודה לך על כל הלווי הזה. נתת לי כמויות אדירות של קבלה, אמפטיה, ואמון בכוח וביכולת שלי. לידך יכולתי לומר ולהרגיש את הגרוע ביותר – ולדעת שאת שומעת, וזה בסדר, וגם שאת לא תיקחי שום דבר קשה. כל מה שקורה הוא בסדר, ואת כל הזמן ידעת שהדברים יסתדרו. קיבלת אותי כמו שאם מקבלת את התינוק שלה גם כשהוא בוכה, כועס, פולט, שובר חפצים וכו'.
החויה הזו שאני בסדר, שכל רגש שיש לי הוא בסדר, וכל תחושה ומחשבה, נתנו לי חוויה מספקת, עמוקה, קצת כמו מה שתמיד רציתי לקבל. קצת כמו הדמות החמה האידיאלית, ולידך, התחלתי למצוא את הדמות החמה הזו גם בתוך עצמי.