איך אני מסכמת את התהליך שלנו? כך:
דיברנו על זיקנה, על ילדים, נכדים, כלות וחותנות. על השקעה ותמורה בחינוך ילדים. על התמודדות עם מצבי בריאות בזקנה. דיברנו הרבה על כעס. התמקדנו בכל מיני כעסים ישנים, כל מה שמסביב אנשים אומרים "זה לא חשוב, זה היה מזמן", נתנו להם את הכבוד שלהם.
למדתי שאפשר לדבר עם השני ולהקשיב אחד לשני. צריכה להיות תנועה כלל עולמית שילמדו את השיטה הזו (התמקדות) ויישמו אותה. זה כמו האספרנטו. זה יביא קץ לכל המלחמות.
אני רואה שאפשר להקשיב יותר
אני מבינה עכשיו, שכמו שאני רוצה שיקשיבו לי, אני צריכה להקשיב ככה גם לזולת. אני חושבת שאני מקשיבה, אבל אני רואה שאפשר להקשיב יותר. הבנתי שיכול להיות דו שיח אמיתי עם אדם, הקשבה דו צדדית אמיתית. שאפשר לדבר עם אנשים.
קיבלתי כלים לבקר את הכעס. לבקר – מהמילה ביקורת. לא על כל דבר אני כועסת היום. יש לי יותר ביקורת על התגובות שלי. פחות דברים מקפיצים אותי.
אני יודעת שאם אצטרך אותך שוב, את תהיי זמינה בשבילי.
ואני כותבת לה:
תודה לך אישה יקרה,
למדתי כל כך הרבה מהתהליך שלנו. על סבלנות, על קבלה, על ללכת עם הקצב של אדם אחר – באמת! זו לא חוכמה ללכת עם הקצב והסגנון של אדם אחר כשהם די דומים לשלך. מה שלמדתי כאן היה לשים בצד את רוב מה שאני יודעת ופשוט להיות שם יחד, שני אנשים יחד, שמקשיבים זה לזה. שמכבדים זה את זה, מקשיבים, מרגישים, לומדים. חויה מיוחדת מאוד בשבילי.
