דניאל: עזרת לי להתיר את הפלונטר

ישיבת צוות. אני מציגה את מה שעשיתי, והבוסית קוטעת אותי כל שני משפטים. צועקת:

למה עשית ככה? למה לא בדקת?

אני אומרת שוב ושוב:

תני לי לסיים. אני כן בדקתי.

מרגישה שפופה, מוכה. יוצאת מהישיבה כאילו עברתי קרב קשה. לא ישנה אח"כ בלילה. וכך מדי שבוע.

כלוב של זהב

תקיעות מקצועית איומה. מסתובבת עם גוש בגרון, 7 שנים. כלואה בכלוב של זהב בהייטק ופוחדת לזוז. נוזפת בעצמי:

זו עבודה טובה! למה אני לא יודעת לומר תודה ולהשלים עם דברים? ולמה אני לא עומדת על שלי יותר ברוגע? 

אומרים לי שאני שתלטנית, אבל אני רוב הזמן אני שותקת. מרגישה בעייתית. ובכל מקרה, בטח לא אמצא עבודה אחרת. אני לא יודעת לשווק את עצמי, לא יודעת לעשות סמול טוק ולהתחבר, לעשות מו"מ, ואם אלך למקום אחר, הכל יחזור על עצמו. 

אני נאבקת לא רק במשרד. גם בביה"ס של הילדים. אני חברה בוועד ההורים, נלחמת בכמה הורים שמפעילים טרור על הנהלת ביה"ס. כבר אין לי כוח להיות PC איתם. אני משתדלת לדבר בצורה מכובדת אבל בישיבות אני בסטרס מטורף, עם כאב ראש איום, שוחקת את הלסתות שלי, ומדי פעם מאבדת שליטה. 

איפשהו בתוכי ידעתי שאני צריכה לזוז. אני לא יכולה כבר להסתובב עם הגוש הזה. כך הגעתי אליך, בגיל 45, וביקשתי ממך לעזור לי למצוא עבודה טובה, בתחום שלי, ולהתקדם בשכר. 

להתיר את הפלונטר

אמרת לי,

החיים זורקים אליך כדורים, כמו במשחק טניס. מקצוענים חווים את הכדורים האלה כאיטיים. את חווה אותם כמהירים מאוד, ככדורי אקדח. לאט לאט תלמדי להאט את הכדורים שמגיעים אליך.

תרגלת איתי נשימה יותר איטית. תרגול שלא אהבתי בהתחלה. 

התחלת גם להתיר איתי את הפלונטר שלי של שתלטנות ונסיגה.

נשים מחלישות את הטיעונים שלהם וגברים מחזקים אותם, אמרת. כשגברים מקשיבים לטיעונים שלך הם מחלישים אותם עוד קצת באוזן שלהם, וכשאת מקשיבה לשלהם את מחזקת אותם עוד קצת באוזן שלך. התוצאה – הקול שלהם רועם כל הזמן, והקול שלך לא נשמע, עד שאת מאבדת שליטה וצועקת.

הנחית אותי לעשות הפוך, יותר כמו גבר. לחזק את הטיעונים שלי ולהחליש את הטיעונים שלהם באוזן שלי. 

צעדים קטנים

התחלתי לצאת להליכות כפי שהנחית אותי, וללכת לישון מוקדם יותר, מה שחיזק אותי. שלחת אותי לחברה שלך שעזרה לי לשפץ את קורות החיים שלי והתחלתי לשלוח אותם, אבל היה לנו עוד תהליך לעשות. 

בהתחלה עבדת איתי בצורה כללית על להיות יותר נוכחת בכאן ועכשיו, בנשימה, בתחושה שלי, כך שאהיה פחות מוצפת רגשית. משיחה לשיחה התקדמתי בצעדים קטנים. קצת יותר לנשום, קצת יותר לשים לב, קצת פחות לשחוק לסתות, יותר הליכות – מה ששיפר את התחושה הפיזית שלי. עדיין, התפרצויות כעס בעבודה. די מהר התחלת לשאול אותי על ילדותי.

סצנות מהילדות

בהתחלה, אמרתי לך –

שום דבר מיוחד לא היה בילדות שלי. הורים לא משהו, אבל בסדר. בית רגיל והיה לי מה שהיתי צריכה.

לא קנית את זה. אמרת שאני כועסת על ההורים שלי. שיש לי זעם עצום.

עם הפוקוסינג שתרגלנו, עם הנשימות, עם השאלות שלך, התחלתי לספר לך סצנות מהילדות. 

גיל 12, כל החברים יוצאים לסרט ולי לא מרשים. אני טורקת את דלת חדרי וצועקת: "אתם שבט דוב המערות!" אח"כ הם לא מדברים איתי שבוע. דורשים ממני להתנצל על אינסוף דברים שאמרתי, וגם על זה שבהמשך בטח אתנהג אותו דבר. זוכרת את עצמי כילדה הולכת ברחוב, בוכה, ולא יודעת למה אני בוכה. מה הבעיה שלי? הכל בסדר. אמא תמיד אמרה לי שכשהיא היתה צעירה היא היתה רגועה. לא הבנתי למה אני כועסת וזה חרפן אותי. 

סיפרתי לך סצנה אחרי סצנה. צעקות וקללות כל יום, אירועי כליאה בשירותים, מכות מדי פעם, התעלמות גורפת. התחלת לשקף לי שעברתי הורות מזניחה ומתעללת. הפנית אותי לקרוא את הספר Running on Empty, על הזנחה רגשית בילדות, ואחר-כך את "מילים הורגות", על יחסים מתעללים. הסברת לי מה זה גזלייטינג, והתחלתי להבין את עומק והיקף הגזלייטינג שעברתי. בשיח של הורי, לא משנה מה הם עשו, אלא רק איך שאני הגבתי. תמיד הייתי אשמה בכל מה שקורה.

לראשונה בחיי קיבלתי לגיטימציה

לראשונה בחיי קיבלתי לגיטימציה. לכעוס, לבכות, להרגיש מתח ופחד. על ההורים שלי ובעבודה. אם אני כועסת, במקום שהכעס יחזור בחזרה אלי במכות ובצעקות, קיבלתי אמפתיה, הבנה, תוקף לרגשותיי. שיקפת לי שוב ושוב כמה לא הוגנת היתה ההתנהגות שלהם, לא הורית, פוגעת, לא מגיעה לי. הבנתי שזה מה שחסר לי כל החיים – לגיטימציה. תוקף. אם אני מרגישה שמשהו לא טוב קורה בעבודה, אני צודקת. זה לא טוב, ואני יכולה לזוז. אם אני רוצה להגיד משהו מקצועי, יש תוקף למה שאני אומרת, ואני יכולה לדבר ברור. 

לימדת אותי על זיכרון מרומז. קורה משהו כאן ועכשיו, ואני נזרקת אחורה, לעבר, לילדות שלי בד"כ – בלי לשים לב שזה מה שקורה. שוב ושוב סיפרתי לך על סצנות עם הבוסית, או בוועד ההורים, היית לוקחת איתי כמה נשימות ושואלת אותי לאן זה לוקח אותי. מה זה מעלה לי. ואז הינו חוזרות לסצנות הילדות. פרקתי איתך המון כעס, פחד, שנאה להורים. רצון לפגוע בהם חזרה, להכאיב, ללמד אותם לקח. אחרי כל סשן כזה הייתי רגועה יותר וישנתי טוב יותר.

(קוראים את הסיפור ומזדהים? בדקו כאן אם אתם בקשר נרקיסיסטי, עכשיו או בעבר)

הצעקות בעבודה הלכו ופחתו

הצעקות בעבודה הלכו ופחתו, גם של הבוסית כלפי וגם שלי. עמדתי על שלי בצורה יותר אפקטיבית. במקביל הבנתי יותר ויותר מה הבעייתיות בהתנהלות של מקום העבודה שלי. בעייתיות שקשורה להגדרת הצוותים והתפקידים, ליחס של המנהל הבכיר לבוסית שלי, ועוד. תרבות ארגונית שלמה.

הבנתי שללא ספק אני מחפשת עבודה אחרת. 

הפרעת קשב

מדי פעם דיברנו על ההתנהלות היומיומית שלי. בהרבה ערבים לא יצאתי להליכה אלא נמרחתי מול סדרות ואכלתי שטויות. כבר ישנתי יותר טוב, אבל עדיין לא תמיד, ולפעמים הייתי הולכת לישון מאוחר מדי. באחד הדיונים האלה על הזמנים, כשאמרתי לך שבערב כבר אין עם מי לדבר, שאלת אותי:

חשדת פעם שיש לך הפרעת קשב?

אמרתי לך,

כן, בעבר חשבתי על זה, אבל אני לא היפראקטיבית. להיפך, אין לי הרבה אנרגיה. אז זה לא נראה לי קשור.

אמרת,

להיפך, זה יכול להיות הפוך. הפרעת קשב שמתבטאת בחולמנות ופיזור.

הפנית אותי לנוירולוג. קיבלתי עוד לגיטימציה. התחלת להצביע בפני איך הרבה ממה שקורה בקורסים בעבודה, בהתארגנות בבוקר, בסדרות בערב – קשור להפרעת הקשב שאולי יש לי. אמרת,

את יכולה להסתדר בלי טיפול תרופתי, את מתפקדת. אבל אם את רוצה להקל על עצמך, את יכולה לנסות. העבודה תגבה ממך מחיר נמוך יותר באנרגיה, ויישארו לך משאבים בערב. לעצמך, למשפחה שלך.

שיפור מיידי עם "אטנט"

התחלתי לנסות ריטלין, ובהמשך "אטנט". שיפור מיידי. יותר מוטיבציה, יותר מפוקסת על דברים. יכולה לקרוא ספר ולא ללכת לאיבוד, לקרוא חומר מקצועי, קורס בעבודה. אני יכולה לצלול לדברים מהר, להעמיק, ולא לקום מהכיסא כל דקה. אפילו הצגות תיאטרון, שמעניינות אותי ואני אוהבת – תמיד התקשיתי פיזית לשבת בהן. הייתי ממש צובטת את עצמי ברגליים כדי לאלץ את עצמי להמשיך לשבת.

היום זה שונה. אני יכולה להתרכז יותר, להכיל, לעשות יותר. ההספק שלי עלה משמעותית. יש לי יותר זמן ביום כי התפנה לי זמן החולמנות שהיתי צריכה כל כך הרבה. הבקרים שלי קצרים יותר, אני עושה ספורט בבוקר לפעמים, והערבים שונים לגמרי. אני יוצאת להליכות, עושה יוגה בערב מה שפעם היה מופרך לגמרי, קוראת ספרים אחרי שנים שלא קראתי, וגם כותבת. 

(סימנים להפרעת קשב, מוזמנים גם לבדוק על עצמכם, עם או בלי קשר לטיפול תרופתי)

הכתיבה הפכה לכלי חשוב

הכתיבה הפכה לכלי חשוב עבורי. כדי להיות פחות במצוקה בערב, לאכול שטויות, ללכת לישון מאוחר ואז לא לישון טוב, אמרת, אני צריכה לעבד טוב יותר את מה שקורה איתי – במהלך היום או בערב. אחרת הכל מציף אותי בערב ובלילה. בהתחלה הנחית אותי לכתוב זיכרונות ילדות, כי היה לי המון מה לעבד ולפרוק שם. לאט לאט פיתחתי את שגרת הכתיבה שלי. אני כותבת לפעמים זיכרונות, לפעמים את מה שעובר עלי ביומיום, את מה שמתכננת. אני משלבת קצת נשימות עם גרסה מסוימת של פוקוסינג שאני מצליחה לעשות. זה משחרר ומרגיע אותי, מפקס. 

למדתי לנהל מו"מ

העניינים נרגעו בעבודה, חיפוש העבודה התקדם, וסוף סוף היה מקום עבודה רלוונטי על הפרק. האנשים נראו לי נחמדים – עכשיו הבנתי שזה קריטי עבורי – אבל התנאים שהציעו לא היו כל כך אטרקטיביים.

שלחת אותי לקרוא עוד ספר שהשפיע עלי המון – Never Split the Difference. עם האטנט יכולתי לקרוא בקלות, וממש לקחתי על עצמי פרויקט – להתקבל לעבודה הזו בתנאים טובים. עבדתי על אסטרטגיה. הגדרתי מה הנקודות בהצעה שחשוב לי לשנות. ניסחתי טיעונים. כתבתי מיילים ושלחתי לך אותם למשוב.

למדתי להשתמש בשאלות פתוחות כמו

"איך אפשר ללכת לקראתי?" או "מה אפשר לשנות כאן?".

את השכר הצלחתי לשפר רק טיפה, את התנאים הסוציאליים שיפרתי ממש, אבל יותר מזה: למדתי לתקשר בצורה הרבה יותר אפקטיבית בעבודה. הבנתי שהצורה בה אני שואלת שאלות: "למה לא עשית כך וכך?" סוגרת את השיחה, יוצרת אנטגוניזם, ולמדתי סט חדש של שאלות פתוחות יותר, שמעבירות את האחריות לצד השני ויוצרות שיח.

נכנסתי לעבודה אחרת לגמרי. אנשים אחרים, אני אחרת. הם יותר רגועים, אני מתקשרת יותר אפקטיבי, פחות קופצת ונפגעת. לא תוקפת. השתפרתי מאוד בניהול, בעבודת צוות. יודעת להעלות נושאים רגישים, ביקורת ודרישות שיש לי, בצורה רגועה וחיובית. עברתי בצורה די טובה נושאים כמו לדרוש פיטורים של איש צוות מקביל אלי. מיישמת הבנות מכשלים במקום העבודה הקודם לצורך שיפור ההתנהלות בעבודה – לא רק שלי אלא של כל צוות ההנהלה.

הנישואים שלנו השתפרו כשהבנתי שאני מופנמת

התפטרתי מוועד ההורים. את השינוי שרציתי לעשות בביה"ס לא הצלחתי להוביל, ומה שהשאיר אותי שם היה הרצון לנצח בהורדות ידיים. להראות להם איזו התנהלות אלימה וכוחנית יש להם. נלחמתי על דברים שלא שווה להילחם עליהם והייתי לכודה. עכשיו אני לא מוכנה לקבל התנהגות כזו כלפי, בכלל. ואין סיבה שאהיה שם. זו לא פרנסה עבורי ובטח שלא תחביב. אז אני לא שם.

דיברנו גם על נושא המופנמות והמוחצנות. זה היה עקב האכילס של הנישואים הממש טובים שלי. הבנתי שאני מופנמת, שאני נטענת באנרגיה מהזמן שלי לבד, מהחשיבה שלי בשקט. אחרים – בן הזוג שלי והילדים – מוחצנים. נטענים מהאינטראקציה איתי, מההתקשקשות. כך הם מקבלים גושפנקא או מבינים משהו. זה חיוני להם. מה שאני עושה בפנים עם עצמי, הם עושים איתי.

התחלתי להבין את הצרכים השונים שלנו. אני חייבת לתת לעצמי את הזמן לבד ולהם את הזמן הזה איתי. פעם היו על זה מלחמות, והרגשתי שהם שואבים ממני זמן ואנרגיה. עכשיו אני מבינה שאני צריכה לתת ולגם לשים גבולות לנתינה שלי. שהיא לא תהיה על חשבוני. הנישואים שלנו השתנו וגם האווירה בבית. לפעמים רק צריך להבין משהו.

השיח והדינמיקה בבית מאוד השתנו. אני גם מאפשרת לבן זוגי ולילדים לדבר יותר, ממשיכה את השיחה ולא קוטעת אותה. למדתי גם לתקשר יותר את הרגשות והמחשבות שלי, מתוך הלגיטימציה שיש לי אליהם. משתפת את הילדים במה שעובר עלי. אני יותר פרואקטיבית איתם בתקשורת מאז שהבנתי כמה זה חשוב להם, וככל שאני רואה את ההשפעה הטובה של זה.

גם בעבודה. אני עובדת עם מוחצנים וצריכה להתאים את עצמי, כי אני אוהבת אותם ואת מקום העבודה שלי. עבדת איתי גם על הנושא של פגיעות, התנצלות, הכרה בטעויות שלי. הבנתי שבילדות לא יכולתי להיות פגיעה בשום מידה, זה מיד היה מביא לעוד ועוד התקפות. אבל עכשיו יכולתי להיות יותר רכה לפעמים, יותר מגשרת ומשכינת שלום.

הטרדות מיניות

עוד נושא מטריד שהיה שזור בהיסטוריה שלי – הטרדות מיניות. זה החל בילדות, עם שכן שהטריד. ההורים התעלמו והצדיקו אותו. בהמשך קרה מדי פעם עם מעסיקים או קולגות שהיו מטרידים ולא ידעתי מה לעשות עם זה. היתי קופאת, משתתפת בבדיחה ואח"כ אוכלת את עצמי, בורחת, פעם אפילו התפטרתי בגלל משהו כזה. תמיד לא בטוחה בתחושות שלי, מרגישה רע ומתעלמת, ובסוף מאבדת שליטה ותוקפת.

הנושא הזה הושפע מכל מה שעשינו בשיחות וגם עבדנו עליו ישירות. הפסקתי לראות הטרדות כבעיה אישית שלי, רגישות, חוסר הומור, חוסר הבנה, והתחלתי לראות אותן כהתנהגות לא הולמת. זה לא אצלי. התפקיד שלי לתקשר ברור מה קורה כאן. אם הבוס מספר על חוויות מיניות במטבחון, אני לא צריכה להעמיד פנים שזה מצחיק, ואני לא צריכה לצאת משם. אני יכולה לומר ברור, שזה מטריד, ואני מבקשת שיפסיק. אני ברורה וקרובה לעצמי, רואה מה לא תקין ויכולה לפעול.

אני במקום שונה

שנתיים ו-45 שיחות אחרי שהתחלנו, אני במקום כל כך שונה. נעלמה לי תחושת התקיעות. אני פרואקטיבית. עשיתי הרבה שינויים בחיים. מעבר בית, מעבר עבודה. בעבודה אני לא קופצת מביקורת, אל מרגישה שיש דיון. אני לא בתחרות, האנרגיה שלי טובה. מאזנת את עצמי נפשית עם הכתיבה, היוגה, הספורט, הקריאה. ישנה טוב. הבית מתנהל אחרת. קרובה לעצמי ולמשפחה.

תודה!