הגר: רציתי לצאת מהזוגיות

לפעמים קשה לראות את האופק.

מול העיניים, ביני לבין האופק ניצב הר. אני יודעת שמשהו טוב קורה מאחוריו.  אני מטפסת באיטיות עד הפסגה, רק לגלות שאיננה זו שהסתירה לי.   מהמדרגה החדשה רואים פסגה נוספת שהייתה נסתרת עד כה. עכשיו היא זו שמסתירה את האופק.

באיזשהו שלב, במערכת הזוגית שלי, כבר איבדתי את התקווה שזו הפסגה האחרונה ובעיקר הטלתי ספק בכל, לא רק בדרך אלא גם בשיקולים שלי. פתאום נדמה היה לי שאני אחת שלא יודעת להעריך כמה טוב לה, שלא קוראת נכון את המציאות, שצריכה להגיד תודה ולהישאר. שלא באמת רע לי.. אחת לתקופה, כששוב דרכו לי על היבלת חיפשתי מישהו שפוי לדבר אתו. ושוב. ושוב.

..ואז פגשתי את סאלי

פגישה ראשונה, עיניים נבונות וחיוך ענק. מתמקדת, שואלת ופוגעת בול. מנתחת את הסיטואציה בצורה מבריקה. אני מספרת על שנים של קושי, נדנדה והתלבטות, והיא, בתום הפגישה מחייכת אלי ובשקט אומרת לי: תוך חצי שנה את שם. את תראי שזה יקרה.

פגישות ממוקדות, אחת לשבועיים. בכל פגישה נופל אסימון ענק. כזה שעושה סדר בראש. כזה שמסדר אחרת את הפאזל. בפגישה שלאחריה האסימון כבר מפיל את אבני הדומינו אחת אחת.

"ממתק" בכיס

אני יוצאת מכל פגישה עם "ממתק" אחר בכיס, והיד מחזיקה אותו בכח, באגרוף קפוץ, ממששת את הממתק הבלי נראה הזה , כמו סוג של הבטחה עד הפגישה הבאה. בין הפגישות הממתקים נספגים דרך נימים בלתי נראים, מרגיעים, ממקדים אותי, נותנים לי כיוון. כל ממתק כזה היה חכם ומשמעותי. הוא ליווה אותי בימים הקשים. הוא עזר לי בהמחשת המקום שבו עמדתי. שום דבר מתלהם. ללא מלחמות. ללא הוצאות כספיות מיותרות. הכל בפינצטה רגישה.

לקח מעט יותר מחצי שנה. עשיתי זאת.  ההרים מאחורי, האופק פתוח וברור. וסאלי המדהימה.. היא וממתקיה יישארו  בליבי לעד. סאלי, את אלופה, ובאמת שאין כמוך.