אני עובדת עם סאלי כבר כמה שנים. אני מוצאת שזה חשוב וגם מעניין לעבוד עם אותו מאמן – מאמנת במקרה הזה – אם זה מתאים, לאורך זמן. זה בהחלט יכול לעשות הבדל, כי מישהו מקשיב באופן מחוייב לחלומות ותכניות שלך ומעצים את ההקשבה המזערית שלרובנו יש לעצמנו.
לאחר המון זמן שבו דיברנו ודיברנו, והבטחתי לעשות כל מיני דברים ולהפיק תוצאות מסויימות עבור עצמי, ובסופו של דבר לא עשיתי דבר, באחת הפגישות סאלי שאלה אותי – האם אי פעם אובחנת, או שקלת שיש לך ADD? אני עניתי לה – מה פתאום, אני אחד האנשים הכי מקורקעים שיש, איך יתכן שיש לי ADD? היא אמרה אוקי, ועברנו נושא.
למה חשבת שיש לי הפרעת קשב?
בפעם הבאה, אחרי כמה מפגשים, סאלי שוב שאלה, אולי יש לך הפרעת קשב? אמרתי לה – כבר שאלת אותי פעם, למה את שואלת שוב? והיא אמרה – תקראי על זה קצת. אני הטיפוס החוקר והלומד, אז קל לשכנע אותי לקרוא על נושא חדש.
כשנפגשנו שוב, אמרתי לה – וואו, קראתי על זה לא מעט, וזו באמת אני. למה חשבת שיש לי ADD? סאלי אמרה – כשיש אנשים שיש להם פוטנציאל אבל לא מממשים אותו במלואו, אני חושדת בהפרעת קשב. את גם לא עושה את המשימות שאני נותנת לך, למרות שיש לך הרבה מוטיבציה. אולי את לא מסוגלת. ואמרה: יש לי נסיון עם אנשים אחרים, כולל עם אנשים במשפחה שלי. היא גם הזהירה אותי מראש שאשקול טיפול בכדורים. אני אחד האנשים שתמיד חשבו ש – ADD זה רק לילדים, וגם זה בגלל התזונה הלקוייה שההורים שלהם מסכימים אליה… ובטח אפשר לטפל בזה עם קצת המנעות מסוכר. כמו הרבה דברים.
המשכתי לקרוא וללמוד על הנושא, והבנתי אחרי כמה ספרים טובים וחרישה מעמיקה באינטרנט, שמה שקורה עם הפרעת קשב, זה שהמוח פשוט בנוי אחרת. צריך לתת לו פוקוס. בדיוק כמו שמשקפיים מתקנים ראיה לקויה, ומכשירי שמיעה מתקנים לקות שמיעה. זה פיסיולוגי. אגב, התזונה שלי היא אחת הבריאות שיש, אז אם המנעות מסוכר, גלוטן, מוצרי חלב, מטוגן, רוב הפחמימות ועוד היו עוזרות אז בטח הייתי מרפאת את זה בקלי קלות! וזהו, שלא.
הרופאה הבינה
הלכתי לרופאה וגם היא לא האמינה שיש לי ADD, עד שסיפרתי לה איך היום שלי נראה. שאני עוברת מפרוייקט לפרוייקט, מתחילה מיליון דברים ביום ולא מסיימת, שיש לי עשרות תחומי עניין שאוטוטו אני אעסוק בהם, שלמרות שלמדתי להראות כמו מליון דולר – שלא ידעו איך הדברים נראים בתוך הראש שלי – הבית שלי מלא בפינות בלגן שאין לי שום יכולת לטפל בהן (החלטות… נושא כואב…), התיק שלי תמיד מלא בלי קשר לגודלו, כל דבר שזז (באמת) תופס את תשומת הלב שלי ו – נשימה עמוקה – המייל שלי מלא במאות אלפי אימיילים. באמת. היא הסכימה לרשום לי תרופה (אטנט) במינון נמוך.
אחרי שהתחלתי לקחת אטנט
מאז קרו הרבה דברים מעניינים:
- סידרתי 4 מגירות מלאות בבלגן, במטבח, בעצמי. ללא עזרה מבחוץ, ועוד בלילה! לפני הטיפול, אחרי רדת השמש – סיימתי. אין עם מי לדבר.
- זרקתי הרבה דברים. אחד המאפיינים של אנשים עם ADD מהסוג שלי – יש הרבה יותר מסוג אחד – זה שיש להם בעיה לזרוק או לוותר אפילו על דברים קטנים, כמו סוף של מאכל. המקרר מלא בשאריות קטנטנות ודברים נשכחים שאף פעם לא חוזרים אליהם.
- אני מצליחה לסגור חלונות בדפדפנים. נראה מצחיק? באמת שזה לא. תמיד היו לי עשרות פתוחים ולא יכולתי להחליט מה לסגור, או אם לסגור, מחשש שאחמיץ משהו.
- הפסקתי לקנות – באמת! אני מצליחה לוותר על רכישה מקרית של דברים. אני שוקלת כל רכישה ובודקת אם זה משהו שאני באמת צריכה. אם לא – זה לא יהיה בסל הקניות שלי. אני גם משאירה לעצמי כמה שעות או ימים לשקול את הרכישה שלי. הרבה פעמים פשוט אוותר עליהם. פעם לא היתי מחכה.
- עשיתי משהו שלא עשיתי מזה שנים: ניקיתי את המקרר! כן. תמיד קיוויתי שאיכשהו, אם לא אסתכל במגירת הירקות שלי – הדברים שבהם לא השתמשתי וכבר לא אכילים יעלמו בעצמם, יחד עם רגשות האשמה שלי שבזבזתי אוכל.
- אני מחליטה הרבה יותר מהר. זו ברכה להחליט במהירות החלטות קטנות ולא משמעותיות, ולפנות מקום מנטאלי להחלטות גדולות, משמעותיות ומשנות חיים. למשל, במקום לחשוב האם לשמור איזו חתיכת נייר קטנה, עכשיו אני חושבת על איך חיי יראו בשנה, 5, 10 שנים הבאות. ומה אני רוצה לעשות כדי שזה יקרה?
- בן זוגי ואני פתחנו והתחלנו לארגן את המחסן שלנו. היו לנו שני זוגות אופניים חדשים בקופסה, שתפסו מקום עצום. מעולם לא השתמשנו בהם. לא צוחקת.
- דברים נוספים עדיין בתהליך, אבל אני כבר רואה את זה קורה בזמן סביר. למשל, בסופ"ש הקרוב. לא "יום אחד".
- פיתחתי לעצמי שיטות לשמור את עצמי והמרחב שלי הרבה יותר מאורגנים, וואני ממשיכה לפתח את הכישור הזה. מעולם לא יכולתי לראות את זה כאפשרי עבורי.
- אפילו המכתב הזה – שנים הבטחתי לסאלי לכתוב כל מיני דברים. מעולם לא כתבתי שום דבר שהבטחתי לה. והנה אני כותבת אותו, ללא מאבק, סבל או דחיה.
הנערה הבטוחה בעצמה
אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בכישורים שלי, וזה דבר עצום. היתי נערה בטוחה בעצמה, מוכשרת, מדברת בחופשיות ומשפיעה, ראש מועצת התלמידים, קול ראשון במקהלה, עורכת עיתון בית הספר והכותבת הראשית, מפקדת הגדנ"ע – הכל באותו הזמן, תוך כדי לימודים, ציונים טובים ועם חבר במשרה מלאה. שנים לא הבנתי מה קרה לאותה נערה אנרגטית ובטוחה בעצמה? אני לא יודעת, אבל משהו מזה מתחיל לחזור אלי.
פעמיים ביום אני מרגישה את ההבדל הגדול, של איך אני עם ובלי התרופה. בבוקר עדיין יש לי מאבק לקום מהמיטה, כי עוד לא לקחתי אותה. המוח שלי עוד לא "עלה" לגמרי. ובלילה, כשאפקט התרופה יורד, יותר קשה לי להניח מהיד את הטלפון וללכת לישון, או להמנע משתיית אלכוהול שלא טוב לי.
לסיכום, רציתי לתת לכם מבט קטן של איך החיים נראים כשמרכיבים משקפיים. לא יודעים מה מפסידים עד שלא שלא מרכיבים ומנסים אותם. מאחלת בהצלחה במסע שלכם, ואם מה שכתבתי היה שימושי איכשהו, היה שווה לכתוב את זה.
