עליזה – חזרתי למסלול

אני עובדת על הדוקטורט שלי 12 שנים, ואף פעם לא נרשמתי אליו. כמו משה על הר נבו, עברתי מסע ארוך. למדתי לתואר ראשון פעמיים. בפעם הראשונה היה חסר לי קורס אחד ועזבתי. תואר שני – גם. בפעם הראשונה לא הגשתי את התזה שכתבתי, עברתי אוניברסיטה והתחלתי שוב. אני כבר 25 שנים באקדמיה, בלשנית מוכרת בכמה מקומות בעולם, נוסעת לכנסים על חשבון האוניברסיטה, ומעריצה את מי שמדבר על הבמה. בתחום שלי אין אף אדם בעולם שיודע יותר ממני, אבל כשאני מדברת, אני מדברת בשקט. אני משקיפה על הפרופסורים, אמורה להיות פרופסורית, ואין לי דוקטורט.

קשה לי מאוד לשבת על הדוקטורט. אני עסוקה בהמון דברים. אני גם מטפלת מוערכת. פיתחתי ואני מטפלת רגשית באנשים עם מחלות קשות, בשיטה ייחודית שמשתמשים בה בכמה בתי חולים כאן בניו יורק. משלמים לי מעט, וחלק מהאנשים לא יכולים לשלם בכלל. ההרצאות שלי בארגוני סיוע ממלאות אולמות, אבל אין להם תקציב עבורי. אני גם עובדת בעסק המשפחתי, כותבת ספר היסטוריה עם חברה, ומלחינה למגירה. הרבה אצלי במגירה. 

שעיר לעזאזל

רגשית אני במקום לא קל בכלל, למרות שיש לי שמחה גדולה וסיפוק עמוק מהזוגיות שלי, הילדים והנכדים. הקושי העצום הוא עם אמא שלי והאחים. אני השעיר לעזאזל שלהם. מאז הילדות אמא קוראת לי שקרנית ומשוגעת. כועסת עלי כל הזמן. אני מגיעה לבקר אותה בלי סוף, והיא טוענת שלא רואים אותי. מזכירה לי שוב ושוב טעויות שעשיתי עם הבת שלי סביב הגירושים מהנישואים הראשונים, כשהייתי שבורה. אחותי שכנעה אותה שהיא חייבת לה כסף ואמא כועסת עלי שאני לא מכסה לה את החוב. מתקשרת ומזמינה את הילדים שלי לבקר, אבל שלא יגידו לי. מסכסכת ביניהם.

בתור ילדה היה לי דמיון עשיר, מדהים, אהבתי לקרוא ולהמציא סיפורים, אבל הייתי צריכה לקרוא בשירותים, ולהחביא את הספר מתחת לחולצה. אם אמא תפסה אותי קוראת, היתה מכה אותי וצועקת עלי: איך את יכולה לשבת לקרוא אם הבית מלוכלך? יש כלים בכיור! עד היום אני לא יכולה לשבת לעבוד אם הבית לא נקי בצורה מושלמת והכיור ריק. אני מתכננת קודם לסדר את הבית ואז להתיישב לעבוד, אבל יש כל כך הרבה משימות שאני מתעייפת רק מלחשוב על זה, ופותחת קנדי קראש. לפעמים זה שואב אותי לימים שלמים. 

הגיע הזמן להתפקס

כך הגעתי אליך, בגיל 60, וביקשתי ממך עזרה להתפקס, להתארגן, לאסוף את עצמי. הגיע הזמן.

דבר ראשון, עודדת אותי לחזור לשחות. השחייה היתה ההתמקדות הראשונה שלי בעשיה, בתוך החיים הסוערים האלה. תנועה ראשונה לעבר איזון בין מחשבה ורגש, לבין עשיה. השחייה פתחה לי את הנשימה והזכירה לי שוב ושוב את הפוקוס שלי. פעם הייתי יושבת על הספה ומיליון רעיונות היו עוברים לי בראש, ולא הייתי קמה לבצע. משהו בגישה הפרקטית שלך התחיל להשפיע מיד. את הקשבת לי, לקשיים, לעומס הרגשי, אבל לא נכנסת לתוכם עמוק מדי. שאלת אותי מה אני צריכה לעשות כדי להירשם לדוקטורט, מה המשימות. עם מי צריך לדבר, באיזו ביורוקרטיה צריך לטפל. אמרתי לך שאני חוששת שאם ארשם זמן המלגה יתחיל לתקתק ואולי לא אספיק, שאלת אותי מה יקרה אם לא אספיק. תוך כמה שבועות נרשמתי לדוקטורט. 

תהליך השינוי החל

ביקשת ממני להכין רשימה. אילו טיפולים אני עושה, וכמה משלמים לי עבור כל אחד. כשהכנתי את הרשימה, קיבלתי חום. לא ידעתי כמה מתעללת בעצמי. עובדת בחינם. נותנת את עצמי בלי הכרה. ברגע שהתחלתי להביט במראה הזו, תהליך שינוי מהיר החל. בהתחלה גביתי תשלום מאנשים ששכחו לשלם. אח"כ העליתי את המחירים למי שיכול. בהמשך ויתרתי על סדנאות במקומות בהם ראיתי שאין תנועה והתרוממות. 

שיקפת לי שאני טיפוס מרצה, והתחלתי לעבוד על זה במרץ. אני אישה נותנת, אני אוהבת לתת. אבל בגיל 60, מספיק עם נתינה מוגזמת ושוחקת. התחלתי לקצר את הטיפולים לזמן סביר ולצמצם שיחות טלפון ביניהם. בעבר, מתוך העול הרגשי של הצורך לתת עוד ועוד, הטיפול היה כבד עלי מאוד. יכולתי לתת רק טיפול אחד ביום. עכשיו יכולתי לעשות כמה טיפולים ברצף, ולצמצם את כל הטיפולים ליומיים. 

לו"ז ברור יותר

שאלת גם מה זמני העבודה שלי ומה אני עושה בהם. תוך כמה שבועות הלו"ז שלי התחיל להיות ברור יותר. ימים לטיפולים, שעות לכתיבת הספר וזמנים שמוקצים לדוקטורט. עדיין, לא הצלחתי לשבת עליו. הייתי משחקת, סורגת, ובעיקר ביליתי שעות אינסופיות בטלפונים עם אחותי ואמי. אחותי היתה מצלצלת אלי שוב ושוב, לפעמים יום שלם של עוד שיחה ועוד שיחה, לתקוף אותי בעלילות שווא על היחס שלי להורים, לאבי שכל כך אהבתי, לאמי שכל הזמן ניסיתי להגן עליה ולעזור לה. מתלוננת שעות ולא מקשיבה למילה אחת שלי. הייתי מצלצלת מדי יום לאמי, מתוך תחושת מחויבות, ומקבלת אותו יחס בדיוק. הן היו מתעללות בי, ואת התחלת לשקף לי את הבחירות שלי ואת השימוש שלי בשפה פסיבית. 

אני הייתי אומרת – אחותי מכריחה אותי להקשיב. ואת היית מציינת: היא מדברת ואת מסכימה להקשיב. אני הייתי אומרת – אני חייבת לבקר את אמא. ואת היית מציינת: אמא טוענת שאת חייבת לבקר אותה ואת מסכימה איתה והולכת. תוך כדי שאת מקשיבה ומכבדת את עוצמת הרגשות שלי, ההצפה הרגשית הלכה ושככה. במקום לטבוע בגלים הסוערים יכולתי לראות מהצד את הסיטואציה, לראות מה הם עושים ומה אני עושה, מה אני בוחרת, איך אני זו שממשיכה את הסיטואציה. יכולתי יותר ויותר לנווט. תרגלת איתי להגיד לך, כאילו שאני אומרת לאמי: אני מבקשת לא לצעוק עלי. אצלצל אליך מחר שוב. ולסגור את השיחה. שיחות הטלפון המתישות הצטמצמו עוד ועוד. הביקורים התקצרו, והתחלתי לנשום לרווחה. 

את יודעת מה נכון

יום אחד ישבתי וכתבתי את הצעת המחקר שלי, חלק חשוב ומשמעותי בדוקטורט. בזמן שאני מזיעה עליה, נכנסה העוזרת לחדרי, ומול פני החלה לנקות בסמרטוט את המסך. כעס מטורף הציף אותי, ואז פרצתי בצחוק. זה בדיוק מה שאמא עשתה. שמה את הנקיון, את הרצון שלה, מעל כל דבר חשוב לי, שאני עושה. אחרי האירוע הזה, התחלתי לשמוע את הקול של אמי, שאומר שאני לא יכולה ללמוד כי אני צריכה לנקות – בתור קול שלה. לא קול משמיים. את שיקפת לי כמה היחס המתעלל והמכחיש שלה עיוות את תפיסת המציאות שלי. היא פסלה את הדמיון שלי, את הרצון שלי בידע, את הכוון שלי.
הקול שלך התחרה בקול שלה.
אמרת לי שוב ושוב: את יודעת. את יודעת מה נכון, ואת יודעת מה את צריכה לעשות, ואת יודעת מה וכמה נכון לך לתת, את יודעת את הידע המקצועי שלך, ואת יודעת באיזה כוון הדוקטורט שלך צריך ללכת גם כשיש לך חילוקי דעות עם המנחה. את יודעת. הקול הפוסל שלה הלך ונחלש והקול הפנימי שלי הלך והתחזק. 

עכשיו אני חווה שפע

אהבתי את השיווק שלך ורציתי להגביר את השיווק שלי. להביא עוד מטופלים. נתת לי משימה – לרשום לעצמי ולסכם את הניסיון הטיפולי שלי. לאסוף הכל יחד. כמה שנים, כמה לקוחות, כמה סדנאות. ואז ראיתי שיש לי הרבה ניסיון בטיפול, כן, אבל באקדמיה יש לי ניסיון כפול. ממש. כן, הטיפול חשוב לי, אבל האקדמיה היא הבית שלי, מחקר הוא העיסוק שלי. גם בטיפול – הצד המחקרי, האינטלקטואלי, הוא הכי חשוב לי. זה היה רגע של הבנה שהביאה אותי תוך כמה חודשים לסגור את הקליניקה. אני לא חייבת לעבוד כל הזמן ולהיות יצרנית כספית, אלא יכולה להפנות את עצמי לבניה של הקריירה האקדמית שלי, נטו. עם הזמן שהתפנה והראש שלי שהצטלל, עליתי על כמה שינויים שאפשר לבצע בעסק המשפחתי, שיכניסו תוספת רצינית של הכנסה, וביצעתי אותם תוך עוד כמה חודשים. מאז אני מנהלת את הכסף בבית. מתחזקת טבלאות תקציב מפורטות ויודעת כמה יש לנו. שפע היה גם קודם, אבל עכשיו אני חווה שפע.

עבודה רגשית ומנטלית

היתה עבודה רגשית שעשינו, עבודה מנטלית וגם עבודה טכנית. הרגלי עבודה. להתחיל ישר עם הקובץ של הדוקטורט, לא עם פייסבוק ומיילים. בלי משחקי מחשב בזמן עבודה. התחלתי לבנות תוכניות לחודש, לשבוע, ליום. עדכנתי אותך בוואטסאפ ועדכנתי את התוכנית, כך שבכל רגע היתה לי תוכנית מעודכנת. הנחית אותי להקצות זמני עבודה על הדוקטורט, וגם זמנים בהם אני לא עובדת. במקום להלקות את עצמי על זמנים שבהם לא עבדתי, קבעתי לעצמי מראש זמנים לעבודה וזמנים למשפחה, לבילוי, למנוחת צהריים נדיבה. בזמני הדוקטורט הנחית אותי לא לעשות שום דבר אחר. אם אני לא יודעת מה לכתוב אני יושבת ליד הקובץ הפתוח ולא עושה כלום. לא עוד ועוד קריאה ולימוד. אני נשארת שם, וזה יגיע. הדוקטורט הלך והתקדם. מתוך ההתחזקות שלי, צלחתי משברים עם המנחה, עם האוניברסיטה. ספגתי אפליה על רקע גילנות ולא שתקתי. התעמתתי שוב ושוב עם כל מי שצריך היה, עד שקיבלתי את המלגה והתנאים ההולמים.

היו תקופות שדיברנו הרבה על אמא. אני תמיד ראיתי את הטוב שבה והאדרתי אותו. אמא שלי היתה האמא הכי טובה בעולם. זה היה חלק מהתעללות בי – יצירת התמונה המעוותת הזו אצלי. היתי אומרת לילדים – לי יש את האמא הכי טובה בעולם, ואתם צריכים להסתפק בסבתא הכי טובה בעולם. שיקפת לי חולשות עצומות שלה. אלימות, שקרים, קווים נרקסיסטיים, שעכשיו ראיתי ללא כחל ושרק.

"את לא תקבלי מהאישה הזו את מה שאת רוצה", אמרת שוב ושוב. "לא תקבלי ממנה הכרה בפגיעות שלה בך, היום ובעבר, לא תקבלי הכרה על מי שאת, לא תקבלי עזרה".

אני זוכרת את השוק הזה, מכה. להבין שלא אקבל ממנה הכרה. כך סיימתי רדיפה והמתנה של שנים, נסיונות ארוכים ונואשים לקבל ממנה מה שהיא לא יכולה לתת. הפסקתי לצפות ולהתאכזב. אחרי תקופה כואבת, שבה פרקתי אצלך המון כעס עליה, דיברתי איתה מעט וביקרתי רק מעט, קרה מפנה. הבנתי והצלחתי לקבל את זה שהיא אמנם אמא שלי – אבל לא אמהית כלפי. יכולתי לראות באמת את הטוב שבה. היום אני רואה את עצמי כאמא טובה ממנה וסבתא טובה ממנה, ועדיין, יש בה טוב ואני אוהבת אותה, בצורה בוגרת. הפסקתי לחפש את ההכרה שלה והתחלתי להרגיש את זרם ההכרה העצום שזורם אלי מכל כך הרבה כוונים – בעלי, הילדים, אנשים רבים באקדמיה, וגם מתוך עצמי. שוב ושוב אמרת לי – את יודעת. מה את צריכה את ההכרה דווקא ממנה? בגיל שלי אני כבר יכולה להיות אמא לעצמי.

הפכתי לאישה שלווה וממוקדת

כל כך הרבה השתנה בחיי בשלוש השנים האלה, בהן ערכנו 37 שיחות, וגם קיבלתי את "זריקת האנרגיה" שלך בוואטסאפ (שם גרוע!) שעזרה לי לחזור שוב ושוב למסלול. עזרת לי להפוך מאישה חרדתית שכל דבר מטלטל אותה, לאישה שלווה. שלווה וממוקדת. תפיסת המציאות שלי, את עצמי, את הסובבים שלי, כל כך יותר נכונה היום. יותר מעצימה. 

אני עובדת הרבה. חלפו ימי משחקי המחשב והפייסבוק. אני גם יודעת להשאיר שפע של זמן להליכה זוגית מדי בוקר, לשחייה, לילדים ולנכדים. נושא הנקיון נעלם מחיי. לפעמים מנקה, לפעמים משאירה למחר או ליום אחר. אני לא בודקת כל הזמן אם הכל נקי, זה לא חשוב לי. הזוגיות פורחת. היו לי בעבר התפרצויות כעס שלא יכולתי לעצור. אנחנו כבר לא זוכרים מתי זה קרה. בעלי לא מאמין. אם הוא רואה שאני שוב מוטרדת או מתפזרת הוא מציע לי להתקשר ל"בבא סאלי". אנחנו קרובים. יכולים לבשל יחד פיזית במטבח, מה שפעם פשוט לא היה מסתדר.

עם אמא, קרה נס והיא התחילה טיפול פסיכולוגי לפני כמה חודשים. היא משתנה, ואומרת שאני כל כך השתניתי. שחזרתי להיות הילדה שהיתי פעם. היא עדיין לא מפנימה את ההצלחות שלי בכלל ולא מדברת עליהן, אבל אומרת לראשונה בחיי איזה אופי טוב יש לי. איזו אמא טובה אני. אומרת שמגיע לי לחיות טוב, מפרגנת לבחירות שעשיתי. לא הייתי יכולה לדמיין כזה שינוי אצלה. 

עם המוסיקה היתה הפתעה, שקשורה גם לאחים שלי. התחלתי להפנות את העומק הרגשי שלי ליצירה. להלחין יותר, לשיר, להקליט. במקום להגיד לעצמי שאני משוגעת, אני יודעת שאני יצירתית. ואז אני שולחת את ההקלטות לאחים ולמשפחה המורחבת שלי. במקום השיחות האפלות שהינו מנהלים פעם, המוסיקה מחברת בינינו. הם מעריכים אותי דרכה ואני מאושרת מהחיבור הפשוט הזה איתם. הנס עם אמא חלחל גם אליהם. כשהנחתי את המאבק איתה, גם הקשרים איתם נרגעו.

הצעת המחקר שלי אושרה, ואני מתקדמת במרץ עם הדוקטורט ועוד כמה מאמרים שאני כותבת. פרסמתי שניים. כשאני נוסעת לכנסים, אני מרצה בהם על הבמה. כתבי עת מקצועיים מזמינים ממני לכתוב חוות דעת על מאמרים מקצועיים שהם מקבלים – בתשלום. אני חיה חיים של פרופסורית, למרות שהדוקטורט שלי לא הסתיים, והוא יסתיים. בעבר, כשדיברתי על החלום שלי להיות פרופסורית, אמרו לי – איך תהיי פרופסורית אחרי גיל הפנסיה? זה לא עובד כך. היום מתייחסים אלי אחרת לגמרי. ראשי האוניברסיטה מכירים אותי ועוזרים לי להלחם בגילנות הממסדית. הידיים המקומטות שלי עושות את זה.

האם אימון מתאים לי?

ספרו על עצמכם בטופס,
ויחד נבין האם אימון
אישי או עסקי מתאים לכם.
שימו לב – לאימון איתי יש זמן המתנה.

פרקטי-טוק לוואטסאפ

לקבל השראה, עניין, מוטיבציה:
מדי שבוע תקבלו לוואטסאפ
מאמר או פרק מהפודקאסט.
ללא ספאם. מעל 1000 איש מקבלים.

דברים טובים למייל

להתעמק, להבין משהו שהפריע לך,
ללמוד. סדרת מאמרים וסרטונים
בתחום שמעניין אותך, אחת לשבוע,
ישר למייל

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם: