מתי מתייאשים מהייעוד שלנו

שיחה עם תסריטאית. עולה שאלה:

מתי מתייאשים? מתי אומרים, זה לא עובד. אני צריכה עיסוק אחר. האם את, סאלי, הצבת לעצמך דד-ליין?

שיתפתי כבר בכמה הזדמנויות, שרק בשנה העשירית לעיסוק שלי הרווחתי שכר מכובד וביציבות. עד אז – עליות וירידות. לפעמים נהדר ולפעמים יבש. הרבה עשיה טובה, מספקת ואפילו מרשימה, ולא תמיד כסף בהתאם. עכשיו היא שואלת אותי כמה זמן הקצבתי לעצמי. גם אנשים סביבי שאלו אותי מדי פעם – לפעמים בכעס ובתסכול – כמה זמן אני נותנת לזה. אמרתי לה שהתשובה שלי תמיד היתה:

כמה זמן שאצטרך.

כמובן שעשיתי המון, בכוונים שונים, כדי שזה יעבוד. שנה אחרי שנה. כוון זה ואחר. למדתי והתמחיתי. הצעתי עבודה אישית וקורסים. קטנים וגדולים. בניתי אתר כזה ואתר אחר. למדתי והנחיתי בהרצאות, סדנאות וכנסים. קהלים אלו ואחרים, מדריכים, ספר. נסעתי בעולם. כתבתי ולימדתי באנגלית. לא ויתרתי. אבל גם לא מדדתי לעצמי זמן וזה לעולם לא היה מותנה.

כי זו מי שאני. אני מאמנת. לא יודעת למה. ככה. זה מה יש.

מה זה בכלל להיות אמנית?

שיחה הבאה, מוסיקאית. כוון דומה. התחלנו לשאול, מה זה בכלל להיות אמנית.

יש פה 3 גורמים שונים להפריד ביניהם, אמרתי לה.

• המהות – להיות אמן
• הביצוע
• היציאה החוצה

1. המהות – זה מי שאני

קודם כל יש את המקום הפנימי של האמן (או החוקר, המורה, המטפל, הספורטאי – מי שאנחנו). בעיני המקום הפנימי בלתי תלוי בשום דבר חיצוני. אם אדם מרגיש, אומר, מבין שהוא אמן, אז הוא אמן. ככה. כי זה מי שהוא. זה לא מצריך אישור חיצוני או פעולה. זו מהות פנימית.

2. הביצוע – שזה יהיה נוכח בחיי

החלק השני הוא הביצוע. החיים בפועל. כמו הביטוי האנגלי a practicing jew. יש יהודי (למשל אני) ויש מי ש"מתרגל" את הדת שלו (במקרה שלי, לא). ולרוב האמנים אכן יש צורך עצום to practice, לחיות בפועל את האמנות שלהם. לנגן, לצייר, ליצור סרט. למאמן יש צורך לדבר עם אנשים למטרת התקדמות. לחוקר יש צורך לשבת לבד ולחשוב. אם הם לא עושים את זה נוצר פער עצום בין המהות שלהם לבין הגוף שלהם, בעצם. אבל זה לא מבטל את המהות – האדם אמן. בכל מקרה. רק שזה כואב לא לתרגל וכדאי שיתחיל, לא חשוב איך וכמה. עכשיו, היום.

3. היציאה החוצה – Shipping

הגורם השלישי הוא – היציאה החוצה. להעלות את השיר ליוטיוב. לפרסם את הפוסט. למכור את הציור. שעוד אנשים יעבדו עם המאמן. מה שסת' גודין קורא לו shipping. זה שונה מהמהות ושונה מהתרגול – זו תקשורת עם אחרים. שהאמנות תגיע ליעדה. זה גם אומר שהמערכת תפעל. זה כמו לתת לילד לעזוב את הבית ולעשות את הפעולה שלו בעולם. גם זה כואב אם זה חסר, וגם כאן צריך לחפש דרכים איך שזה יקרה.

כאן צריך להפריד את היציאה החוצה מהערכה חיצונית, דרוג וערכיות. תמיד יהיה מי שיעשה משהו טוב מאיתנו, והעבודה שלו תהיה יותר מוערכת. זה לא פוגע במהות של אדם כאמן, בחיים הקוהרנטיים שיהיו לו אם יתרגל את האמנות שלו, ואפילו לא פוגע ביכולת של היצירה שלו לעשות מעשה בעולם. לא כל דבר צריך להיות הכי טוב בעולם כדי לעשות משהו טוב בעולם.

לא כל מאמן צריך להיות טוני רובינס (אם נקח אותו כקנה מידה) ולא כל חוקר חייב לקבל פרס נובל כדי לחיות חיי מחקר מספקים ועובדים. 

ובעצם, מהי אמנות?

תוך כדי, עולה שאלה, מה זה אמן, מהי אמנות. היא אמרה שני משפטים שהדליקו אותי על אמן שהיא מעריצה

He mastered his art

וגם –

הפך את עצמו לכלי.

אני לא חושבת על עצמי כאמנית בד"כ. אולי מקצוענית. כלי, ללא ספק. אבל יש איזו רמה של מומחיות שאדם עובר, שמתחילה להוציא מהמוח שלו דברים אחרים. הוא כבר חורג מהמתכונים ומתחיל להבין לעומק, להמציא. זה קיים בכל תחום. בישול. תכנות. עבודה עם הגוף. האינטואיציה מתחזקת, גם אצל אנשים שזה לא הצד החזק שלהם. אז אולי ברמה הזו כל דבר הוא אמנות? מתימטיקאי במכון וייצמן אמר לי פעם: כל דבר שעושים בצורה נקיה, מוגדרת ומדויקת הוא מתימטיקה. אולי במה שאתם עושים יש אמנות. או מקצוענות.

והנה הקץ':

נדרשות 10,000 שעות

לכך נדרש זמן. זמן תרגול. יש מחקרים מתחומים שונים שמתכנסים למספרים דומים – בערך 10,000 שעות. זה הזמן שלוקח למוח להגיע לדרגת אמנות במה שאתם עושים. האם אתם מוכנים להמשיך?

להמשיך לעשות. לא רק ללמוד. לא רק לקבל יעוץ וקואוצ'ינג. להפשיל שרוולים ולעשות. הרבה פעמים והרבה זמן. בין אם אחרים מתפעלים ממה שאתם עושים ובין אם לאו. בין אם זה רווחי ובין אם לאו. אם לא אז אתם צריכים להתפרנס ממשהו אחר במקביל. אבל אם זו המהות שלכם – תכירו בה, תתרגלו אותה ותתחילו להוציא החוצה. היום. אם זה היעוד שלכם, חיו אותו היום.

מילה לסטודנטים צעירים

יצא לי להשתמש ברעיונות האלה בשיחות עם סטודנטים צעירים שמחוברים מאוד לתחום לימודים מסוים, אבל לא מצליחים בו עדיין. ציונים גרועים – זהו כשלון ב shipping. משהו ביציאה שלכם החוצה לעולם, בממשק עם העולם, ביכולת שלכם לספק סחורה – לא עובד. חשוב לטפל בזה ולהבין איך לשפר את זה, נכון. אבל הבעיה העיקרית היא שאתם לא מקבלים חיזוק למהות שלכם. אף אחד לא אומר לכם: את מתימטיקאית. אתה פיסיקאי. אתם יודעים את זה בפנים, אבל הידע שברירי, וכשאתם נתקלים בכשלונות אתם מטילים ספק במהות שלכם.

אל תטילו ספק. תגידו לעצמכם שוב ושוב: אני _____. זו מי שאני. זו התשוקה שלי, זה העיסוק שלי וזו המהות שלי. ועכשיו אני צריכה לדאוג שה- practice שלי יהיה בהתאם, כלומר לשבת ליד השולחן ולעשות את העבודה הרבה, יום אחרי יום. ללמוד, להבין לעומק, לחקור. אח"כ לטפל גם ב shipping. ביכולת שלי להבחן (בהמשך – ביכולת שלי לפרסם מאמרים ולהגיש גרנטים). אבל כל זה לא קשור למהות. המהות אצלי. זו מי שאני.

זה יחזיר לכם את חדוות העשיה ויפחית חרדה. ציונים לא טובים הם לא מלחמה על הבית, על המהות, על מי שאתם. אתם לא צריכים להוכיח דבר. אתם יודעים מי אתם. אתם רק צריכים ללמוד להשתלב בעולם כדי ללמוד עוד, להיות חלק מהמערכת השלמה, לקבל הפריה הדדית ולקטוף פירות. הבעיה יותר טכנית מאשר מהותית. חפשו עזרה והשקיעו, וזה יקרה.

נ.ב. אבא גולמי

כותב בפייסבוק (שאישר לפרסם את הגאונות של הבת שלו):

לילך ואני מערבבים טחינה.
לילך: כשרק נולדתי, ועוד לא חיבקתי אותך, ועוד לא אמרתי לך שאני אוהבת אותך,
היית אבא גולמי.

בדיוק! היא מבינה מהי מהות, מהות שלא תלויה בדבר.