האם צריך להסדיר אימון אישי (קואצ'ינג) בארץ?

"אימון אישי זו שרלטנות. לא צריך תואר כדי להיות קואצ'רית. מאמנים לא למדו שום דבר. כל אחד שלא הצליח בחיים יכול להיות מאמן אישי. מאמנים הם לוזרים אחרת היו הולכים ללמוד פסיכולוגיה".

אני לא כועסת כשאני שומעת דיעות כאלה. הן צמחו על רקע בעיה אמיתית: אימון אישי מאכזב לפעמים. אנחנו לא רוצים לשלם כסף סתם, אנחנו לא יודעים באיזה מאמן להעזר, והיינו רוצים שהאח הגדול – המדינה – תסדיר את התחום. תגיד לנו איזה מאמנת אישית היא טובה ולא תאכזב אותנו.

החלום של להסדיר את תחום האימון בארץ הוא כזה: יש רשימה מוסדרת של מאמנים טובים. הם יעזרו ללקוחותיהם באמת. לא יהיו אכזבות ופשלות. הם יהיו בעלי ידע מתאים, מנוסים, ואפשר יהיה להעזר בהם בביטחה.

כמו פעם. סמכנו על המדינה שתגדיר על מי אפשר לסמוך. רופא, פסיכולוג, עו"ד, רו"ח. לא בדקנו יותר מדי. באיזו שיטה הרופא ינתח אותנו? לא שאלנו, לא בטוח שהיו עונים לנו, ובטח לא יכולנו לבדוק מראש. זה לא תפקידנו. הוא מוסמך וזהו. הוא יהיה טוב. מקווים. גם לא שאלנו את עצמנו עם מי כדאי להתיעץ. ברך כואבת? רופא. אין משהו אחר. גירושין? רק עו"ד. החיים תקועים? פסיכולוג. בוחרים מתוך רשימה וזהו.

העניין הוא שבכל תחום אחר התפכחנו מהחלום הזה. אין רשימה. אין מה שנכון לכולם. אין "הוא מוסמך ולכן בטוח יעזור לי".  

האם אנחנו באמת רוצים רק סמכות?

לא נראה לי. אנחנו לא רוצים להתיעץ עם רופאים בלבד, בכל הקשור לגוף האדם. אנחנו שמחים מאוד שיש רופאים מומחים זמינים, אך רוצים אפשרויות נוספות: מורים ליוגה. מטפלים בתנועה. אוסטיאופתים. מורים רוחניים. אולי לא צריך בכלל ניתוח לברך. אנחנו גם לא רוצים להגביל את עצמנו לאופציה של טיפול פסיכולוגי מסורתי בלבד. אנחנו רוצים אפשרויות נוספות. אימון אישי – עובד בכלים אחרים. עבודה רוחנית  – בכלים לגמרי אחרים. המון גישות שונות שמביאות לתוצאות שונות, ומתאימות לאנשים ולמצבים שונים. בלי לגרוע מהמקום החשוב של התחומים המסורתיים – אנחנו רוצים עוד.

ערכם של תחומים לא מוסדרים

בשום מדינה בעולם לא הוסדר תחום האימון האישי. זה לא מקרי. החברה שלנו בהדרגה מכירה בערכם של תחומים לא מוסדרים. חופשיים, פתוחים לחידושים, פתוחים לגוונים אישיים של נותני שירות שונים. אני יכולה לספר על עצמי. אני קוראת ספרים, לומדת קורסים בתחומים שונים ומגוונים, עורכת שיחות עומק עם משפחה, חברים וקולגות. יש לי גם את החוויות האישיות שלי: ספורט, יחסים, גידול ילדים, ניהול כספי, ניהול העסק שלי. הקואצ'ינג שלי מבוסס על כל אלה. כן, למדתי לא מעט שנים תורות "מסודרות". אבל האימון שלי הוא יותר מזה. אני לא היתי רוצה לעבוד בתוך קווים מונחים שנוסדו ע"י אחרים, גם אם הם מאוד חכמים, מנוסים וותיקים. וכשאני עובדת על הנושאים האישיים והעסקיים שלי עם קולגות – אנחנו עובדים יחד שנים – אני לא רוצה שהם ישארו איתי "בתוך הקווים". יש לי קולגות פסיכולוגים ויש מאמנים. אבל יותר מכל – הם פשוט אנשים. חברים. ואני רוצה שהם יקשיבו לי מהבטן וידברו איתי מהלב. בעיקר. מדי פעם הם משתמשים בלהטוטים הפסיכולוגיים או האימוניים שלהם וזה בעל ערך רב.

בעיות בהסדרת אימון אישי

יש עוד כמה בעיות עם הסדרת תחום הקואצ'ינג בארץ:

1. לא מבטיח תוצאות

האם כל הפסיכולוגים והרופאים טובים? חלקם מעולים וחלקם פחות. זו עקומת פעמון, וכך תשאר. עוד ועוד שנות לימוד ומבחנים לא בהכרח ישנו את זה.

2. מי קובע את הכללים?

מה נכון באימון אישי? באמת, תחשבו רגע. מי קובע איך צריך לעבוד עם אנשים? האם אנחנו הולכים להקים פקולטות באוניברסיטאות, לערוך מחקרים של שנים, ועדות, ורק לאחר שנים נחליט איך יתקיים אימון אישי? זה לא מעשי. בפועל סביר שהסמכות תינתן בידי איגוד מאמנים כזה או אחר. אלו הם גופים כלכליים. הם לא דמוקרטיים, לא שקופים ולא בטוח שהם יקחו אותנו לאן שאנחנו רוצים ללכת. גם אם כולנו הינו רוצים ללכת באותו הכוון. שזו בעיה נוספת:

3. אין דרך אחת לעבוד עם אנשים

הסדרה תתבסס על הנחת יסוד שיש מספר דרכים מצומצם לעבוד בהן עם אנשים. על זה ארווין יאלום, פסיכולוג בעל שם אומר:

לכל מטופל צריך להמציא טיפול משלו.

אין דבר כזה צורת עבודה אחידה עם לקוחות. כבר לא סביר היום לצפות למצוא דרך כזו.

4. הסדרה פוגעת במגוון

המכבש האוניברסיטאי מייצר תוצרים דומים למדי אחד לשני. מי שהוא פסיכולוג או רופא הוא אדם שהוכיח שהוא מסוגל ללמוד 5-7 שנים באוניברסיטה באינטנסיביות. מצוין. מה עם הציפורים החופשיות? האם אתם לא רוצים שיהיה פה ושם מאמן אישי כזה? אדם שהוא יצירתי מעל ומעבר למה שמוערך באקדמיה? אדם שבועט במסגרות, במוסכמות, ותמיד מחפש דרך אחרת? טיפוסים מורדים ואנרגטיים? אני רוצה שיהיו כאלה מאמנים בעולם.

כוון אחר, האם אתם רוצים שרק מי שלמד אימון יהיה מאמן? מה עם אנשי עסקים? אנשי דת? פילוסופים? היסטוריונים? אולי יש להם מתנה אחרת לתת לנו? ומה עם מבוגרים, שכבר עסקו בקריירה אחרת. הם כנראה לא יכולים להתמסר פיזית וכלכלית ללימודים מאוד אינטנסיביים של שנים. האם אנחנו לא רוצים שיהיו כמה מאמנים כאלה?

5. האטת התפתחות הידע האנושי

הסדרה מוחלטת פוגעת ומאטה את התפתחות הידע האנושי: אנחנו חייבים להשאיר שוליים לא מוסדרים. שם נוצרות תובנות ושיטות חדשות. זה קרה לאורך ההסטוריה שוב ושוב. במדע, באמנות, בדת, בניהול חברתי. בשורות לא הגיעו מתוך המרכז המוערך והנחשב.

6. האם רק עשירים יכולים להיות מאמנים?

יש משמעות להפיכת עיסוקים מסוימים לכאלה שדורשים הרבה כסף. ללמוד באוניברסיטה הוא עסק יקר מאוד, גם במדינה שלנו. אדם צריך להתמסר ללימודים ולא להתפרנס במשך כמה שנים טובות. תחומים אחרים כבר הפכו ל"לעשירים בלבד", כמו פוליטיקה. שמתם לב שזה משפיע על המדינה שלנו? גם ברפואה, בפסיכולוגיה, בעריכת דין ובראיית חשבון – המגוון הסוציואקונומי לא גדול.

7. פגיעה בחופש העיסוק

הסדרה פוגעת בחופש העיסוק. האם באמת אנחנו רוצים להגביל עיסוק של כל כך הרבה אנשים?

זו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. האם אתם יודעים שלפי חוק הפסיכולוגים בישראל, אסור לאף אדם לעסוק כמשלח יד ביעוץ והדרכה בעניינים בתחום הנפשי, שכלי והתנהגותי של בני אדם, אלא אם הוא פסיכולוג? הנה החוק. והוא לא נאכף, כמובן, כי הוא כבר לא מתאים לתקופתנו. פשוט לא יתכן.

הפתרון: שקיפות במקום סמכות

במקום להקצות משאבים עצומים, וללכת אחורה לכוון הסדרת אימון אישי – אני מציעה להתקדם לכוון שקיפות. להשלים עם זה שהמעטפת המרגיעה של סמכות כבר נעלמה. כבר לא יתכן מצב שבו אנחנו סומכים על מי שהמדינה הסמיכה, ולא צריכים לבדוק ולחקור בעצמנו, להבין מה מתאים לנו אישית.

היום המידע כולו צריך להיות שקוף. על השולחן. מאמנים, מטפלים מסוגים שונים, מורים רוחניים, מנטורים וכולם – צריכים להציג בצורה ברורה את:

• ההכשרה שלהם
• הנסיון שלהם
• הכלים איתם הם עובדים
• ההסדרים הכספיים איתם
• וכל מידע רלוונטי אחר.

פרסום ברור והוגן

צורת הפרסום של קואצ'ינג הנפוצה היום מרתיחה אותי. דפי נחיתה צבעוניים, עם מעט מאוד טקסט גדול וצעקני, מלא בסיסמאות של "החיים שלך יתהפכו תוך חודש, תרוויח פי 20, תהיה מאושר" עם כפתור ענק לתשלום של אלפי ש"ח, כולל כמובן בונוסים בשווי עשרות אלפי ש"ח (נניח)… זו לא הדרך.

הגיע הזמן להתחדש. לפתח ולהנהיג צורות פרסום שמכילות מידע ברור, פשוט ונגיש, וכך כולנו נוכל לבחור מה שיתאים לנו בצורה הטובה ביותר.

לקבל את זה שיש רמות שונות של מאמנים

כמו בכל תחום. יש רופא מתמחה ויש ראש מחלקה. זה בסדר גמור. וגם, לוקח זמן להתמקצע. באמת. אין קיצורי דרך כשמדובר בעבודה עם אנשים. זו לא רק השכלה. זה גם נסיון שנצבר. אישיות שמתפתחת. מאמנים שסיימו קורס אתמול באמת שונים מאשר מאמנים שעובדים 10-20 שנה.

וזה גם מתאים למציאות. לא על כל שריטה בברך אנחנו צריכים לשלם הון ולחכות חודשים כדי להתייעץ עם המומחה הגדול ביותר. בהרבה מקרים רופא משפחה יעזור היטב, או אחות. אולי אפילו השכנה יכולה להדביק פלסטר, למזוג כוס מים קרים, וכבר הילד מרגיש הרבה יותר טוב.

אותו דבר בקואצ'ינג. יש נושאים פשוטים יחסית לעבודה, ויש נושאים מורכבים ועמוקים. יש אילוצי זמן וכסף ויש העדפות אישיות. אנחנו כלקוחות צריכים להיות קצת יותר מציאותיים. לא סביר שנמצא מאמנת אישית תותחית שכבר עבדה עם אלפי אנשים וגובה שכר של מתחילים. אם התקציב שלנו נמוך מאוד, אנחנו נעבוד עם אדם מתחיל ונצטרך להסתדר עם זה. אם הנושא מורכב מאוד, זה ידרוש תקציב, וכנראה גם זמן והשקעה רגשית.