ריצה מחיפה לעתלית

שבת בבוקר. תכננתי לעבוד שעתיים על הספר החדש, ואז לצאת לריצה. לא הצלחתי. פייסבוק, אמאזון, כמה סידורים קטנים, ועברו שעתיים. המוח שלי מבולבל יותר ויותר. כללית, זו לא תקופה מאוד טובה בחיי. לפני חודש קרה אירוע עם חברה שיקח לי הרבה זמן לעבד. בהתחלה חוויתי התקף חרדה וניתוקים. אני כבר לא שם, ועדיין, מקבלת את זה שאני לא פיקס. מדי פעם לא יודעת מה לעשות עם עצמי. יכולה בקלות להסחף לגלישה של שעות שאחריה ארגיש נורא. 

עכשיו אני פה כבר שעתיים. cut your losses, תכירי בכשלון שלך, אני אומרת לעצמי, תיכף את הורסת את כל היום. טוב, אני קמה לריצה. אמרו גשם, אבל יום שמש יפה בחוץ. מתארגנת לאט. הים יעשה לי טוב. אוספת את הציוד. יש לי שקיות סוכר קטנות שאני לוקחת לריצה ("ג'לים"). בד"כ לוקחת אחד, מוצאת את עצמי לוקחת חופן. למה הרבה? רצת מספיק השבוע, תעשי ריצה קצרה. בכל זאת לוקחת אותם. אני יכולה לקחת בקבוק מים קטן או תיק שיש בו מקום להרבה מים. לוקחת את התיק. יהיה לי יותר נוח. 

נוהגת לים. כחול מכל הכוונים. חונה, מתחיל לרדת גשם. קטן עליך, אני מעודדת את עצמי. בכל מקרה אמרנו קצר. בחור צעיר בחולצת ריצה יוצא מהאוטו, עושה פרצוף לגשם וחוזר פנימה. אני מתעטפת בג'קט, אוכלת ג'ל אחד ויוצאת. מותר לעוף על עצמי קצת.

מתחילה לרוץ. הקיבה שלי ריקה, תפוח ושני תמרים מהבוקר, וכבר 13:00. נעים לרוץ ככה. מצד שני, על ההתחלה אני רואה שהתנאים די גרועים. הים סוער כבר שבוע, והוציא החוצה אבנים וצדפים אל החול. אני יחפה, לא הכי נעים על האבנים אבל אני מכירה את המסלול שלי, זה יהיה ככה בעיקר בהתחלה. רצה, קלה. הגשם לא כבד, אני מצוידת פיקס ובקושי מרגישה אותו. אפור וקודר, מעט האנשים שטיילו קודם כבר הסתלקו. אני לבד על החוף ובטוב.

אולי תעשי את זה?

אחרי קילומטר מתחילה המחשבה. אולי תרוצי לעתלית היום? 20 ק"מ. כן, אני רוצה. הפעם האחרונה שעשיתי את זה היתה לפני 3 שנים. כבר התכוננתי לחזור לזה, ועשיתי לאחרונה ריצות של 10 ק"מ, אבל לא תכננתי על היום. לפחות לא במודע. התנאים לא כל כך טובים. לריצה כזו עדיף להגיע אחרי שבוע רגוע, ואני עשיתי המון ספורט. ואם זה ארוך, היה עדיף שאוכל יותר אתמול בערב וגם בבוקר. חוץ מזה, החוף עצמו נראה די קשוח, ומי יודע מה עם הגשם, כמה זמן הוא ימשך. חלק מהשמיים אפור וחלק כחול. אין לדעת.

אני רצה בקלות למרות התנאים, שוקלת את צעדי. משהו בפנים רוצה וההגיון קצת נגד. חושבת, אם אחכה לתנאים פיקס, זה אף פעם לא יקרה. התנאים תמיד קצת בעד וקצת נגד. התחושה הפנימית היא שכן, קשה להתנגד לה, ואולי לא צריך להתנגד. יש לגוף מידע פנימי. זוכרת שקראתי ראיונות עם הספורטאים הישראליים שזכו במדליות באולימפיאדת טוקיו. כל אחד מהם תאר את התחושה שהיתה לו בבוקר. תחושה ש – וואלה, יש מצב. זוכרת את הפעם הראשונה שאזרתי אומץ לנסות לרוץ לעתלית וחזרה, אחרי שעשיתי כמה פעמים 10, 12, 16 ק"מ. גם אז זו היתה תחושה מפתיעה ולא וודאית. לא בטחון, אלא התרוממות קטנה בבית החזה, עליזות דקה שאומרת – יש מצב. גם אז לא דיברתי עם אף אחד על זה. נשארתי בקשר עם התחושה הזו שלי, בלי להעביר אותה מבחני הגיון של אחרים.

להחזיק חלש

שיר מהיר מתחלף לי באוזניות – ואני מעבירה אותו קדימה. לא עכשיו. או, Purple rain מתאים פיקס. הריצה שלי שונה עכשיו. אני מאטה. מכירה את הריצה הארוכה הזו. היא לא פיזית, היא בראש. יש מהלך מנטלי שאני לא יודעת להסביר, אבל כבר מתחילה לעשות. איזו השקטה. בריצות בשכונה אני בד"כ מפטפטת בטלפון עם חברת ילדות, היחידה שיכולה לסבול את רעש הרוח באוזניות שלי. עכשיו אין מצב לדון בהרפתקאות הטינדרלנד. בלי ריכוז אין לי סיכוי.

מזכירה לעצמי – בעדינות. תחזיקי את זה חלש. כמו ציפור קטנה בכף היד, כמו שיחה עם טינאייג'ר, כמו רומן חדש, כמו האורגזמה הראשונה. לא עם יותר מדי אנרגיה. להיות בכוון, לשמור על הכוון, אבל פתוח. אולי כן ואולי לא. תתחילי, ואם זה לא הולך אז תסתובבי באמצע. זה חלק מהמהלך המנטלי. אם אסתער על זה חזק, ארוץ מהר, ואז אפשר לוותר כבר עכשיו. לא יקרה. חבר מהתקופה של הריצות האלו לעתלית היה אומר, Easy does it. עדין.

הגלים הגבוהים מרככים את כל רצועת החול, כך שבהרבה מהדרך החול לא דחוס אלא רך. בחול כזה מופעלים גם שרירי הישבן והבטן, ואני מרגישה אותם. סומכת עליהם. הגשם פסק, שמש יוצאת ומתחילה לייבש ולחמם אותי. לקראת 4 ק"מ אני מתחילה לשאול את עצמי אם אני עושה את זה. יש קטע די קשה של סלעים בין 4 ל-5 ק"מ, יש איתי נעליים דקות לקילומטר הזה, ואני צריכה להחליט אם אני מסתובבת שם או ממשיכה. אם אמשיך, כנראה לא אעמוד בפיתוי להמשיך עד עתלית, ואז אני בפנים עד הסוף. אני יכולה? זה קורה היום? הרעב תמיד מגיע, והיום התחלתי לא טוב בנושא הזה. החול כבר עכשיו די רך, וקרוב לסוף יש חלק ידוע לשמצה של חול טובעני ממש. מבחינת גשם, אין לדעת. 

הדברים המשמעותיים חסרי תגמול

אבל אני רוצה. חושבת לעצמי, הדברים המשמעותיים שעושים בחיים הם חסרי תגמול חיצוני. במובן מסוים, חסרי רציונל. אין רציונל להביא ילדים לעולם. אף אחד לא יבין ויעריך את ההשקעה האינסופית שלנו, ודברים איומים יכולים לקרות להם. אין רציונל להקים סטרטאפ ובד"כ אין תגמול חיצוני. האקס שלי כבר שנים נאבק עם החברה הקטנה שלו, מסרב למשכורות עתק שמציעים לו כל הזמן, רק שיעזוב את השטויות ויבוא כבר לגוגל או לפייסבוק. אין תגמול לרופאים להלחם על בריאותנו, כשכל היום רק משמיצים אותם. באותה צורה, אני פה עם הריצה הקטנה שלי, שאפילו לא משפיעה על אף אחד, שאין לה מטרה או רציונל, שתעייף אותי לכמה ימים, שלא בטוח שבריאה במיוחד, ולא יהיה לה תגמול. אני עושה אותה כי אני רוצה לעשות אותה. סוג של רוצה. דחף פנימי.

ממשיכה. הק"מ האחרונים לקראת עתלית הם קשים מבחינת החול הרך, וקלים רגשית. אני רצה לקראת המבצר העתיק, שהולך ומתקרב. דבר לא יעצור אותי עכשיו, ולגבי הדרך חזרה, אין טעם לחשוב עליה כרגע. מגיעה, מנפנפת לכמה אנשים שכבר יצאו החוצה עם הכלבים והילדים לשמש הנעימה. מנוחה של דקותיים לצילומים, ומתחילה לחזור. 

נכנסת למשבר ידוע מראש. חול רך, כבר די עייפה, עוד יש הרבה, ואין לאן לברוח. אם עד עכשיו יכולתי להסתובב אחורה, עכשיו זה רק קדימה. אז אני ממשיכה, לאט. מקבלת את הקושי ונהנית מהגלים, מהשמיים. אנפה מולי, רגועה, מרגיעה אותי. סה"כ זה לא מסובך. להמשיך. קצת הליכה אם החול עמוק מדי. לחזור לריצה ברגע שאפשר.

טנטרום. מה אם לא אסכים?

מגיעה סוף סוף לסימן של 5 ק"מ. אני ברבע האחרון. תחושת מרמור תוקפת אותי ברגע. די כבר! אני רוצה לעשות טנטרום. כמו אחייני בן ה-8, כשאחותי חלתה ולא יכלה לטפל בו. כמו החברה שלי. גם אני לא רוצה יותר! מה אם לא אסכים? למה תמיד אני הילדה הטובה? רוצה להפסיק לרוץ ולשבת ב"אגאדיר" עם חימום והמבורגר גדול. ולא יכולה יותר עם העולם הדפוק הזה! רגע אחד ארוך כזה, ואני מתעשתת. מזכירה לעצמי: לא לאבד סבלנות. להשאר כאן ועכשיו. אולי זה הכי חשוב.

ממשיכה, וכבר יודעת שאני יכולה לסיים "על הרגליים". בריצה. לא אצטרך לקפוא בהליכה. גשם דק יורד שוב, אבל אני כבר עברתי את המשבר. מתעטפת שוב בג'קט, ורצה קדימה בקלות. כואב לי הכל, אבל קל. זו הפעם ה-12 שאני עושה את הריצה הזו. מתחילה לסכם את 3 השעות האלו בחיי: להסכים לעשות שטויות לפעמים. להחזיק בעדינות. לא לחפש רציונל. לא לאבד סבלנות. וגם, אין תגמול. הטוב קורה, הרע קורה, חסר המשמעות קורה, והשאר ממשיך.